שבועיים לאחר מות אביה ויום לפני חזרתה הביתה לניו יורק, התפנתה דנה מנוסי לשוחח עם שירה ברויאר על אסתטיקה, סדר, ועל איך מתלבשים בסטייל לקראת גיל 50 .

יש לי נטייה להתאהב במי שגורם לי לצחוק. זה קרה לי עם דנה מנוסי (47) כשנפגשנו בתחילת שנות ה-90 בתל אביב. היא היתה אז צלמת מתחילה, מוכשרת באופן בלתי רגיל. הצחקנו אחת את השנייה בלי סוף ועבדנו בשיא הרצינות. בהתחלה בעיתון “חדשות” וכשנסגר ב 1993 עברנו ל”הארץ”. נהגנו להפגש אחת לשבוע עם ערימות ירחוני “ווג” צרפתי, אנגלי, אמריקאי ואיטלקי, בזאר, דבליו ואיי-די… שקענו לעולם פנטסטי של דימויים וצורות. חיפשנו שפה, יצקנו תוכן ויצרנו הפקות אופנה מושקעות למוסף. העורך דב אלפון נתן לנו במה חופשית. אחר כך דנה נסעה לניו-יורק. הקשר המיוחד שלנו נשמר. בביקוריה בארץ יצרנו עוד כתבות אופנה, אחת מהן אף נרכשה על ידי ה”בזאר” הספרדי.

לפני 18 שנה פגשה דנה את דן שארפ, ספר אמריקאי, וגאון בכל מה שקשור לעיצוב, דיוק ועידון. יחד הם עבדו כצוות ואחר-כך התחתנו, ילדו את בתם לילה, עזבו את ניו-יורק ועברו לאריזונה בה מתגוררים הוריו של דן. הם קנו בית ישן, שיפצו אותו ובראו מקום, בית, עולם אסתטי, נעים ושלם שהיה מאד “הם”.

הסגנון הנבחר היה מודרני בהתאם לרוח הבית המקורי ולקו הנקי של הסגנון המודרני של אמצע המאה הקודמת.
פעם, כשעדיין גרו בניו יורק, באנו לבקר אותם בדירתם. זו היתה עבורי חוויה אסתטית שנסכה בי שקט. הדירה היתה מינמיליסטית. לכל חפץ היה מקום הגיוני ונוח משלו והוא ביטא להפליא את אותה גישה אסתטית שהיא דרך חיים, ביטוי אישי ליצירתיות ולדיוק. דיוק במובן של דברים שהם בדיוק ולא בערך. השקט הנכסף הזה התאים לי וממילא כבר הייתי עמוק בתוך תהליך של ניקוי וניפוי. לנפש כאוטית שכמוני המינימליזם של דנה ודן היווה השראה.

פרויקט שיפוץ הבית באריזונה והתוצאה המרהיבה הבשילו עבור דנה לעיסוק חדש. היא נטשה את הצילום והתמסרה לעיצוב פנים. לפני שבע שנים החליטו בני הזוג שארפ – מנוסי לעבור לתל אביב. דנה רצתה להיות קרובה להוריה, צילה ודידי מנוסי. הם קנו דירה בעיר, שיפצו אותה באותו תהליך יצירתי ומדוקדק וגרו בדירתם המעוצבת והפונקציונלית לתפארת. בינתיים התנסתה דנה בעוד פרויקטים של עיצוב. דן סיפר לקוחות ולמד עברית בהצלחה אבל געגועיו לארצו לצד הרצון לפתוח מקום משלו הובילו את המשפחה חזרה לניו-יורק. בינתיים נולדה בתם אלי והם התמקמו בשכונת קרול גרדנס בברוקלין ופתחו את הסלון ׳דנקה פנקה׳, כשם החיבה בו קראה לדנה אמה צילה.

דנה, מה את עושה בימים אלה?

עובדת על אתר עיצוב הפנים, שבסופו של דבר יהיה מחובר עם האתר של צילומי האופנה. העבר וההווה מחוברים.

מה היא אסתטיקה עבורך?

אני מרגישה שהאסתטיקה יכולה להדגיש את היופי שיש בעולם. לחזק אותו.
חשוב לי ליצור סביבה נעימה. זה נותן שקט נפשי כי יש קשר בין הפנים לחוץ, יש דיאלוג. חשוב לעבוד על שניהם. אם יש לי בית אסתטי ומסודר אז גם כשפותחים את הארון רואים את זה. אני טוטלית, חשובה לי השלמות. לא יכול להיות בית מסודר וכשפותחים את הארון הכל נופל.

את יודעת שבזכות מה שלמדתי ממך על שמירת חפץ בעל ערך סנטימנטלי בארון, גרים אצלי בארונות פסלון חתול ירקרק ומעמד עם צמידים הודיים?

כן, זה נורא נחמד, את פותחת את הארון ופוגשת שם משהו אישי קטן שאת אוהבת, שאין בו צורך אבל קשה לך לזרוק אותו. אבל, הניקיון בעין הוא קריטי. בכלל, הבית צריך להיות קצת כמו בית של חופשה. אוורירי, פתוח, לא עמוס. אני מאמינה שבגלל שהחיים המודרניים הם אחוזי תזזית על הבית להיות מקום של מרגוע.

מה עיצב אותך?

זה שגדלתי בתל אביב, קרוב לים מול המרינה ותמיד הרגשתי את הים הפתוח, את האווריריות, העיר הלבנה, הבאוהאוס. ואמא שלי. צילה מנוסי. היא נולדה בפולניה וגדלה בירושלים במשפחה דתית. בגיל 16 מרדה ונסעה ללמוד גרפיקה ועיצוב בלונדון. אחרי שלוש שנים היא עברה לניו-יורק ועבדה בסוהו בשנות ה-50 בעיצוב גלויות ברכה מודרניות. היא התחתנה עם אבא שלי בחליפת חצאית מחויטת בגוון תכלת, בתסרוקת בננה ונעלי שפיץ בתכלת. הכי פיפטיז והכי טוטל לוק.
גדלתי על שילוב של המודרניזם הנקי של צ׳ארלס איימס והקו הנקי שאמא שלי הביאה מניו יורק, עם שטיחים פרסיים ושמלות מהעיר העתיקה. בוהמה אינטלקטואלית תל אביבית.

אני זוכרת שבאתי אליך בתל אביב לפני 20 שנה ועשית לי סיור מאלף בסדר שעשית בכל הארונות והמגירות. תמיד היית מסודרת?

הייתי בן אדם מפוזר ומעופף. רק בצבא למדתי שיטות תיוק לפי נושאים וקטגוריות ולמדתי לסדר. למצוא לכל דבר את ה”בית” שלו ולרכז את כל הדברים מאותו סוג במקום אחד. כשאני מעצבת חלל אני מקדישה הרבה מחשבה לצרכים של יושבי הבית. למשל, יש דברים שתמיד צריך לקחת לפני שיוצאים מהבית כמו מפתחות, משקפי שמש, ארנקים. אני יוצרת שידה עם מגירה שמוקדשת לכך ועדיף גם מקום ליד הדלת שמיועד לכל מה שצריך להחזיר, לקחת לאנשהו. חשוב לי לפשט את החיים. כשבאתי בפעם ראשונה לדירה של דן, רק ממבט חטוף הרגשתי מיד שאני מתחברת אליו כי הוא היה נורא מסודר ואסתטי.

בבית ספר יסודי היתה לי מורה מדהימה לציור שהראתה לנו תמונה של גביע שחור על רקע לבן ושאלה, האם אנחנו רואים גביע שחור או שני פרצופים לבנים בפרופיל. ההסבר שלה, על מסגרת ועל החשיבות שיש גם לנושא וגם לרקע עשה לי מהפך בראייה. זה הביא אותי לעסוק בצילום. אחרי שלמדתי צילום במכללת הדסה בירושלים נסעתי לאיטליה. מאבא שלי קיבלתי את הצמא לראות את העולם. גרתי במילנו, למדתי איטלקית וצילמתי בוקים לדוגמניות. אחר כך חזרתי לארץ והייתי אסיסטנטית של רון קדמי. זכיתי בפרס צלם השנה ב-89 ואז הכרתי אותך שירה והתחלנו לעבוד יחד עד לנסיעתי לניו-יורק ב-1994.

מה היה הרגע הכי משמעותי בקריירה שלך בניו יורק?

הצילום שצילמתי את ביורק למגזין פרמייר. זה היה יום מדהים שכולו מקצוענות והתמסרות מעבר לזה שהיה פשוט כיף לעבוד איתה.

את אוהבת אופנה ובגדים יפים, איך את מתמודדת עם ההתבגרות ?

ההתמודדות היא משמעותית. אני מנסה לשאוב מהיכולות האסתטיות שלי ואני מבינה שככל שאנחנו מתבגרים חשוב שנדע מה מתאים לגיל ולגוף שלנו. להלחם בקמטים בלי גבול זה מביא לתוצאות מזעזעות, כמו שרואים בהוליווד. לכן צריך לדעת להראות טוב גם עם הקמטים. לשמור על גזרה ולפתח סיגנון אישי. הכתבה שלך שירה על פרנקה סוזני ודיאן פון פירסטנבג העניקה לי השראה בעניין.
בניו-יורק בגלל שצילמתי אופנה היתה לי גישה לבגדים מאד איכותיים. קניתי בגדים יקרים עם גזרות ובדים מעולים. בגלל שאני מינימיליסטית אני צריכה מעט ומדוייק. בדרך כלל בגדי המעצבים הטובים הם כאלה.

איזה מהבגדים שלך הם ‘המדים’ שלך?

זוג מכנסי ג׳ינס סקיני מעל חולצה מעט רפויה מאריג כותנה או טי שירט, ז׳קט וצעיף. בנעליים אני רק בשטוח: נעלי סירה, כפכפי אצבע בקיץ ומגפונים בחורף. בקיץ אני לובשת שמלות כותנה בגזרת איי-ליין שמחמיאות לכל גוף ו מכנסי ברמודה עם חולצת כותנה מעניינת עם שרוולי ¾. אני אוהבת את הבגדים של מרני, ז׳יל סנדר ומרימקו. ג׳יי קרו הם אופציה זולה מצוינת. אני קונה בסייל, אני מחושבת, יש לי תקציב לבגדים לעונה. אני אוהבת גזרות פשוטות והדפסים גרפיים.

כשעברתם לארץ אמרת שלא תתנו לרישול ברחוב הישראלי לרדד לכם את הסטייל. בסוף לבשתם ג׳ינס, כפכפים וטי שירט אפורה.

מהבחינה הזאת הרגשתי בארץ דיכוי אופנתי. פתאום כל הבגדים שלי שהיו צבעוניים וסופר שיקיים בניו יורק נראו פה כמו בגדי ליצן. הם נראו חריגים ולא הרגשתי נוח. בניו-יורק מתלבשים עם תעוזה יצירתית ויש לגיטימציה לכל סטייל. פה כולם לובשים שחור ואפור. לאט לאט העפתי את הצבעים ולבשתי מלתחה בשחור אפור וכחול. רק עכשיו, בניו-יורק, התחלתי להחזיר את הצבע. זה שמח לעין ואופטימי.