במרץ 2008 נסגר מפעל פולגת טקסטיל. שנתיים קודם לכן, בתרגיל בורסאי מכוער נקנתה חברת האם, פולגת בע”מ בכספי הציבור, קופת המזומנים בשווי 34 מיליון דולר שימשה את הבעלים החדשים להחזר ההלוואה שנלקחה לצורך הרכישה, ו 500 הפועלים המיומנים נשלחו הביתה.

חמש שנים קודם לכן, בנסיון להציל את המפעל המפואר שחדשנות, מצויינות ואיכות בלתי מתפשרת הקנו לו תהילת עולם, השיקה הנהלת פולגת טקסטיל רעיון מטורף: בליבה של העיר קרית גת, בין מכונות, דוודים ונולי אריגה תעשייתיים, הקים הצוות המקצועי של החברה קו ייצור לבדי קשמיר, בכוונה למכור אותם למיטב בתי האופנה באיטליה, ארה”ב ויפן.

עד אז התמחה המפעל בבדי צמר לייקרה ותערובות שונות לחליפות גברים, שהיו לא פחות ממהפכה בעולם החייטות. כמו כל הצלחה מטאורית שהסינים שמים עליה עין, הועתקה הטכנולוגיה חיש מהר בחצי מחיר, והתחרות הפכה את הייצור בישראל לבלתי אפשרי. הקץ לרומנטיקה.

קו מוצרי הקשמיר אמור היה לייצר חלופה כלכלית למוצרים הוותיקים שאיכותם וראשוניותם לא עמדה להם עוד בתחרות. מסתבר שמחיר נמוך מנצח כל איכות וחדשנות שהיא. מעצב הטקסטיל האיטלקי ארמס ארדיצונה, חולם בפני עצמו, נשכר למשימה ובעזרת צוות המומחים המקומי הפכו צמר קשמיר שמשקלו בזהב, לבדים רכים וממיסי לב, לחלופה עסקית במחירי פרימיום. בדי צמר הקשמיר נמכרו למותגי על כמו ארמאני, סלין ורלף לורן במחיר של 100 דולר למטר. חמש שנים לאחר מכן, התברר שגם אצל לקוחות הפרימיום חלו שינויים בהרגלי הצריכה. הדרישה לאיכות מפנקת ובלתי מתפשרת התחלפה בהתאם לשינויים בעומק הארנק.

החזון הציוני שהחל בימיו של שר האוצר פנחס ספיר, ששכנע את התעשיין ישראל פולק להפריח את הנגב היוקד מחום בעזרת בדי צמר לחליפות גברים, במדינה בה לבשו בעיקר חאקי, התרסק על קרקע המציאות הצחיחה. כשמרכיב שכר העבודה מהווה 30% ממחיר המוצר, כשיש מי שמוכן לשלם לפועלות עלומות במדינות המזרח, שכר שהוא עשירית משכר העבודה הנהוג במדינה מערבית,  אין סיכוי לתעשיה מתוקנת להתקיים בתנאי תחרות.

המפעל נסגר, החלום שנרקם מ 100% קשמיר משובח נגנז והעובדים שולחו לדרכם. כשעזבתי את פולגת קבלתי 3 מטרים של המשובח המשובח הזה למזכרת. עשר שנים הם חיכו בארון עד שהחורף הזה נולד המעיל שישא את המורשת בגאון. המעיל הזה הוא לא עוד בגד יפה בארון. הוא פיסת הסטוריה, נושא לשיחה, רמז לאידיאולוגיה יוקדת, סמל למצויינות מקצועית שנשכחה מאחור, ועדות לחלום גדול שהעז לפרוח כנגד כל הסיכויים.

לכבוד הגשם האחרון, דקה לפני שאתפרע בחולצה ורודה, החלום מחמם את לבי בגאווה גדולה.

Tsafra Perlmutter
צפרא פרלמוטר

בגדים היו עבורה מאז ומעולם אמצעי יותר ממטרה, התחילה את דרכה המקצועית כמעצבת אופנה, עברה לתפקידי ניהול ומצאה שנפלאות הכלכלה גוברות על מקסמי הטרנד. מאמינה שצריך להציל את הקפיטליזם בשופינג.

15 תגובות עבור “מעיל אחרון ופרידה

  1. שרי סימן טוב אומר(ת):
    03/03/2017 בשעה 08:59

    מרגש מאד. כמה מקופל במעיל הזה. נבהלתי מהכותרת, חשבתי שאת נפרדת מהכתיבה במגזין 🙂

    • Tsafra Perlmutter
      Tsafra Perlmutter אומר(ת):
      03/03/2017 בשעה 10:08

      שרי, רק בשביל תגובות כאלו כנראה אמשיך לכתוב (לחפור) לנצח.

  2. רונית גולדברג אומר(ת):
    03/03/2017 בשעה 09:59

    מיהרתי לפתוח, שמא את פורשת. אין ספק שהמעיל מקסים, על כל ההסטוריה מאחוריו, אך המשך הקריירה והעשייה שלך הינם הסמל לאידאולוגיה והעשייה של פעם, יישר כוח.

    • Tsafra Perlmutter
      Tsafra Perlmutter אומר(ת):
      04/03/2017 בשעה 17:25

      תודה רונית על השותפות לדרך

  3. אורלי זולברג אומר(ת):
    03/03/2017 בשעה 10:40

    גם אני נבהלתי…ונרגעתי בסוף (:
    כבת לאבא שהטכסטיל המקומי היה מקור פרנסתנו, וגם מקור להשראה אישית בעולם של מרקמים וצבעים, הסיפור שלך צפרא נוגע בצביטה בלב שאני נושאת על הכחדתו של ענף הטקסטיל וכן,הרומנטיקה, בעולם ציני ותאב בצע…
    נתנחם בהתגשמות החלום החברתי של co.co.!
    תודה צפרא, הכתיבה שלך תמיד מרתקת וקולעת בול.

    • Tsafra Perlmutter
      Tsafra Perlmutter אומר(ת):
      04/03/2017 בשעה 17:25

      תודה אורלי, מחמם את הלב!

  4. ריקה ליכטמן אומר(ת):
    03/03/2017 בשעה 12:17

    צפרא, כישרון הכתיבה שלך לא נופל מאיכות הקשמיר שאת מתעטפת בו. עונג שבת!

    • Tsafra Perlmutter
      Tsafra Perlmutter אומר(ת):
      04/03/2017 בשעה 17:26

      תודה ריקה, כיף לדעת

  5. ליאה שרבן אומר(ת):
    03/03/2017 בשעה 17:16

    צפרא. אכן לא צפיתי לתוכן הכתוב כשקראתי את הכותרת. אבל נשאבתי לכתוב מכיון שחוויתי איתך את התהליך ובהמשך שוב ושוב דרך בגיר. זה לא רק פרק בחיים שלנו זו איזשהי מורשת שנגזלה.
    העשיה החברתית והקרירה שלך היא הגשמה ואם גם חלקית של מה שלא הצלחנו לעשות שם.
    התרגשתי. ליאה

    • Tsafra Perlmutter
      Tsafra Perlmutter אומר(ת):
      04/03/2017 בשעה 17:27

      ליאה תודה, זכינו לחוות יחד פיסת הסטוריה

  6. ענת דיציאן אומר(ת):
    03/03/2017 בשעה 22:18

    שמחה להצטרף לדברים שנכתבו – בלשונם וברוחם. שלך, צפרא יקרה , ושל המגיבות.
    גם אני חששתי לרגע שאת בדרך לפרוש, וגם אני נשמתי לרווחה כשהסתבר לי שלא.
    הסיפור של המעיל, שבין השא גם יפה עד מאד, מגלם את סיפורה העצוב של תעשיית הטקסטיל בארץ.
    טוב שיש מיזם חברתי כמו CO.CO .

    • Tsafra Perlmutter
      Tsafra Perlmutter אומר(ת):
      04/03/2017 בשעה 17:29

      תודה ענת, ההסטוריה היא ההתחלה של העתיד… עם עוד הרבה שותפות כמוך, נגדל ונפרח

  7. רויטל פולג אומר(ת):
    04/03/2017 בשעה 19:36

    צפרא, הגאווה היא בך ובמי שהנך, וביכולת שלך לחלום ולממש. וכן, פטור בלא כלום אי אפשר, כמי שספור פולגת וקרית גת היה מאז ומעולם חלק ממני, קורע את ליבי לדעת את תוצאותיו העגומות של שברו של החלום ההוא, שנותץ לרסיסים, והנפגעים הרבים שנותרו מאחור… אז כמו שאת עצמך אמרת – ההסטוריה היא ההתחלה של העתיד, והנה את עושה זאת. בהצלחה מכל הלב.

  8. יעל אלעד אומר(ת):
    04/03/2017 בשעה 19:47

    אז השם של הפוסט הצליח מעל למצופה, אבל היה שווה לקרוא עד הסוף ובשביל הצילום של המעיל. ולעניין הפרידה עצמה, אפשר לצקצק בשפתיים ולהגיד כמה עצוב על תעשייה שנכחדה, למעשה מדובר במחדל כפול – הממשלה גם דאגה לחסל תעשייה שנתנה תעסוקה לפריפריה וגם לא דאגה לחלופות תעסוקה עבורם. זה אולי לא המקום להיות פוליטית, אבל ככה זה כשכל התקציב נוסע מזרחה.
    ובשולי הדברים – תמשיכי לכתוב, נהנית מכל מילה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *