נעה ברלב דוידור (55) מעצבת רב תחומית ובעלת סטודיו (Be longing (s ובתה רומי (22) סטודנטית לקיימות ויחסים בינלאומיים הן זוג נוסף בסדרת ה”אמהות ובנות” המצולמות בבגדי האביב של קוקו ומספרות על תהליכי יצירה, התפתחות והמשכיות. מאת שירה ברויאר.

צילום: לירון ויסמן. איפור: כרמית בוזגלו.

נעה ברלב דוידור יודעת לסמן את הרגע ההוא ביפן, בגן הזן בו טיילה. שורת העצים, החצץ הגרוף, יראת הכבוד לטבע, הפשטות. הכל הזדכך בתוכה לתובנה עמוקה לגבי כוחה השקט, העמוק והמופלא של ההמשכיות. ״ראיתי שלושה מוטות קשורים סביב גזעי העצים כך שתתאפשר להם גם תנועה וגם יציבות. בשלושה וחצי ליפופי חבל בלבד. צורת הקשירה, האיזון, ההנדסה, הכל נראה כמו יצירה של מעצב-על אבל הגנן עשה את זה. בדיוק כמו שאבא שלו וסבא שלו עשו. כי ככה נכון. ואותו הדבר לגבי הכלי לטקס התה, העשוי במבוק באותה צורה בדיוק כבר מאות שנים. הוקסמתי מהיציבות וההמשכיות הזאת, זה היה כלכך מרגיע…״ העיניים השקדיות שלה נוצצות ואצבעותיה הארוכות מנסות לשרטט משהו באויר. משהו שהתעורר בעקבות המפגש החוויתי ששינה את חייה. עד אז היא היתה מעצבת אופנה מצליחה, בוגרת שנקר מצטיינת שכבר הספיקה להפוך בו למורה, רעייה טרייה ליובל, מדען בתחום הבינה המלאכותית ואמא לרומי, תינוקת בת 8 חודשים. ״ביפן לא עניין אותי יותר הקטע הזה של טרנדים, של התאהבויות אופנתיות לעונה. לא רצתי לראות בגדי מעצבים יפניים אלה נמשכתי למקדשי הזן, לחפצים המסורתיים. הכל קרה באותה שנה ב 1992. הזוגיות, הלידה של רומי והנסיעה ליפן שעוררו בי צורך להעמיק שורשים. כשחזרנו לארץ, עזבתי את עיצוב האופנה והתמסרתי לתכנון בניית הבית שלנו במושב אביחיל. זה לקח שנתיים וזה היה בית ספר מצוין עבורי ללמוד איך לתכנן בית, לבחור חומרים, איך לטפל בפרטי הפרטים וגם לחשוב על המכלול״.

סטודיו בי-לונגינג בכפר ויתקין. צילום: לירון זנדמן.

ומאז את עוסקת בעיצוב פנים?

״כן. במקביל לעבודה בסטודיו בי-לונגינג שנפתח השנה בכפר ויתקין ונולד כהמשך לעשייה הרב תחומית שלי, אני עוסקת כבר 20 שנה בייעוץ ועיצוב בתים וגם מייצרת עבודות אמנות. כרגע אני עסוקה בחיפוש אחר סטודיו חדש כי אנחנו צריכים להתפנות. אני מחפשת מקום שיהיה מעין מעבדה, מקום למחקר וגם גלריה לתצוגה ומכירה של כל מה שאנחנו עושים בסטודיו. חשובה לי השקיפות של התהליך ועד למוצר. בסטודיו יש תמהיל של חפצים שמונחים אחד ליד השני ותמיד קורה משהו בינהם. העניין שלי הוא בחיבורים בין החומרים והחפצים, תמיד יש שם סיפור שאני מספרת. אנשים שבאים לסטודיו קולטים את זה, הם באים לדקה ונשארים שעתיים. אני מקווה שאני מייצרת גם גירוי אינטלקטואלי וגם חוייה רגשית״.

איך את עושה את זה?

״אני מאד מאמינה במחקר. כדי למצוא את הספל הנכון, את המנורה, את המבט מהחלון החוצה, לכל דבר, דרוש תהליך. אנשים שבאים אלי שאתכנן להם בית מקבלים שיעורי בית, להכין רשימות של כל מה שהם חשים, צריכים ורוצים. הרבה פעמים שמתי לב שהם עוברים במקביל לבניית הבית גם תהליכים יצירתיים ושינויים משמעותיים בחיים. תכנון בית הוא הזדמנות לטפל בכל מה שלא טופל בבית הקודם. בספר של אורלי רובינזון ״הבית הריגשי״ יש ייצוג של עבודות שלי. התהליכים הרגשיים, המעשיים ומערכות היחסים בין הדיירים הם חלק מהתהליך ולא מה אופנתי או מה יש בבתים אחרים. כשעיצבתי בגדים הייתי עובדת באותה צורה. בונה לי בראש את הדמות של האישה ולאט לאט נכנסת לפרטים כמו באיזה סבון היא משתמשת ואיזה ספר מונח לה ליד המיטה ורק אז גם הייתי יודעת מה היא לובשת.״

מימין: חיבורים בין חומרים וחפצים, סטודיו בי לונגינג. משמאל: רומי דוידור מציגה את תיק האוהל שעיצבה אמה נעה. צילומים: לירון זנדמן.

נראה שאת קשורה מאד לסגנון שלך שהוא מאד ברור. טבעי, מטופל לפרטי פרטים אבל לא מהוקצע.

״זה נכון אבל זה נולד מצורך אמיתי, רגשי ולא כגחמה עיצובית. המון מהמוצרים שאנחנו מייצרים בסטודיו הם תוצאה של חיפוש אחרי הדיוק. התיק שרציתי שיהיה לי ולא מצאתי, דחף אותי לעשות בדיוק את התיקים שרציתי, המחברת שאני מגישה ללקוחות שלי בתחילת תהליך עיצוב ביתם הביא אותי לייצר סדרת מחברות ומוצרי נייר אישיים, כך גם עם כלי הקרמיקה, גופי התאורה, הרהיטים וקרשי החיתוך מעץ למטבח. הקולקציה נוצרת מעצמה. אמנם יש לי את האיזורים הגמישים שלי אבל בתחום העיצוב והיצירה אני חסרת פשרות. יש לי ויז׳ן, חזון ויזואלי. אני רואה דברים, מבינה חומרים, נכנסת לרזולוציה לפרטי פרטים וגם רואה את התמונה הגדולה.”

״כמו סכר שנפרץ״. עבודת אמנות של נעה ברלב דוידור. צילום: שי אדם.

ספרי על עבודות האמנות שלך

“בשנת 2000 יובל ואני והילדים (נולדו עוד שניים אחרי רומי) נסענו לחיות שלוש שנים בברקלי. זה המקום הכי סובלני עם המגוון האנושי הכי מרתק שחוויתי. עברתי שם תקופה מדהימה במהלכה נפתחה אצלי העשייה האמנותית, כמו סכר שנפרץ. התחברתי שם לקבוצת אמנים שהיה לה מנטור נהדר והתחלתי לעשות אמנות. צילומים, הדפסים, פסלים. יובל תמיד דאג שיהיה לי בבית מקום שישמש כסטודיו. הייתי הולכת רק כמה צעדים בגינה מהבית לסטודיו ונכנסת לעולם שלי. האמנות עבורי היא התעסקות בכאוס, בפצע, בעוד שהעיצוב הוא התעסקות ביופי ובהרמוניה”.

מהארון של נעה ברלב דוידור, פטיש לז’ירבו, צבעים טבעיים.

״האמנות היא התעסקות בכאוס, בפצע, העיצוב הוא התעסקות בהרמוניה” צילום: נעה ברלב דוידור.

איך את מגדירה את סגנון הלבוש שלך?

“הסגנון שלי הוא תמיד קז׳ואל והחומרים והצבעים טבעיים. כותנה, פשתן, משי. חשובה לי נוחות, אני יכולה ללבוש שמלה נשפכת עד הרצפה אבל חייב להיות לי בה נוח כמו גם בטי שירט שתמיד תהיה גדולה בחצי מידה. אני אוהבת שילובים מנוגדים כמו שמלה שחורה מסאטן עם התיק אוהל במראה צבאי. הפטיש שלי זה בגדים של זוג המעצבים הצרפתי מריתה ופרנוסאה ז’ירבו שלצערי הרב סגרו את החברה שלהם לאחרונה. יש לי אוסף של בגדים שלהם שרכשתי במהלך שני עשורים לפחות. אלה בגדים אינטליגנטיים. פשוטים אבל מתוחכמים ולרגע לא מתחכמים. הפרטים, הכותנה המשובחת, בכל פרט מושקעת מחשבה. חוץ מזה אני חובבת מגפיים וצעיפים שלעולם לא נמאס לי מהם”.

במה את הכי גאה?

“אני הכי גאה במשפחה שלי, זה הישג עבורי והרבה שנים השקעתי בלהיות רעייה ואמא. בילונגינג הוא עוד צעד בהתפתחות שלי לממש את מה שחשוב לי: ליצור, לחקור, לחפש חומרים שבגלגול הקודם שלהם היו משהו אחד ועכשיו הם הופכים למשהו אחר. למשל הפרויקט של התיקים שעשיתי מאוהל צבאי משנות החמישים. חשוב לי לאסוף דברים ולתת להם הקשרים חדשים וחיבורים מפתיעים ושהכל יתחבר לשפה אחת, שלא מבדילה בין נמוך לגבוה, בין מוצר פונקציונלי לעבודת אמנות. אין היררכיה. העיסוק בחומר, עבודת היד, החיבורים והבחירות הם תרגום של מחשבות ותחושות לכדי צורה וחומר.”

רומי דוידור ואמה נעה. צילום: לירון ויסמן.

רומי , מה את עושה בימים אלה?

“אני לומדת קיימות שזה הפוטנציאל לחיים של רווחה בטווח הרחוק, מבחינה סביבתית, כלכלית וחברתית. ויחסים בינלאומיים בבינתחומי בהרצליה בשנה א. בנוסף אני מתנדבת במחלקת שיווק ויח”צ בסטרט-אפ החברתי הנקרא ‘הכפתור האדום’ שפועל לצמצום האלימות באינטרנט, וכמובן עובדת בBe longings.”

איך הגעת לעיסוק שלך?

“ללמוד יחסים בינלאומיים היה לי מאד מובן אחרי ששירתתי ביחידה האסטרטגית/דיפלומטית של צה”ל. הבנתי שאני אוהבת וטובה בזה ומעוניינת לרכוש השכלה מעמיקה בתחום. קיימות זה “האני מאמין” שלי עכשיו, אני מתחברת לחשיבה שמאחורי צורת החיים, הדאגה לסביבה ולדורות הבאים”.

מה עיצב אותך, השפיע עלייך, עורר בך השראה?

“התקופה שעיצבה אותי היא ללא ספק השנתיים וחצי שגרנו בברקלי, קליפורניה בארה”ב לפני 11 שנים. בהתחלה זו היתה תקופה מאד מאתגרת ולא פשוטה אבל אחרי תקופת הסתגלות, נחשפתי לתרבות, שפה ואנשים שונים. זוהי תקופה מבגרת שפתחה לי את העניינים והיא מלווה אותי עד היום”.

מה את אומרת על בגדים? אופנה? מה את אוהבת ללבוש ? מה חשוב לך בהופעה?

“עם השנים הבנתי שקשה לי עם המהירות של תעשיית האופנה, ברגע שהבנתי שטרנדים לא צריכים להוביל אותי, ממנומר לחולצת בטן ומשם לפסטל או מטאלי, השתחררתי מהצורך והתחלתי לאהוב מאד בגדי יד שנייה, התחלתי להיות יצירתית וולהרכיב תלבושת על פי הפריטים שמתאימים לי. תמיד היה לי חשוב איך אני נראת בעיניי אחרים אבל משהו בלהרכיב לעצמי את ההופעה מושך אותי ומאד מהנה בעיני”.

איפה תהיי עוד 10 שנים, 20 שנה?

“זו שאלה קשה מדי. אני חושבת שירשתי מאמא את הדבר שנקרא “רב תחומיות”, אני יכולה לדמיין את עצמי מתחת להרבה “כובעים” בתפקידי הסברה, דיפלומטיה, איכות סביבה או פתאום להחליט שאני ממשת תשוקה קיימת ועושה פרסה לכיוון של עיצוב ואופנה, בינתיים אני משאירה את זה פתוח!