הילה רגב מתכוננת לחג הכי שמח בשנה ומבקשת מכם – תתחפשו! תשתכרו! עדיין לא מאוחר!

בשלב מסוים הבנתי שכל עניין “הגוף שלי הוא רק שלי” אולי טוב לעצמאותה ובטחונה של הפעוטה, אבל הוא קצת הורס לי את חגיגות פורים. “קצת איפור” אני רודפת אחריה ברחבי הבית (סתם, אנחנו בדירת שני חדרים בתל אביב. אין פה “רחבי”). “כדיי שתהיי ליצן-נסיכה-נמר-אפרסק מושלם!”. אבל הפעוטה ממאנת להיכנע. “זה לא נוח” היא רוטנת כשאני מלבישה אותה בחלוק רופא. “זה לא נעים לי” היא קובעת כשאני מציעה לה להיות לביאה עם תחפושת דליקה תואמת. והשיא, כפי שהתרחש זה עתה בביתנו: אני רודפת אחריה עם שפתון רעיל שקניתי ב”הכל בדולר” כדי לצייר לה שפם אקראי והיא צווחת “הגוף שלי הוא רק שלי אמא! תעזבי אותי!”. הילדה, אולי כדאי שאציין פה, בת שנתיים.

למה הבאתי ילדות לעולם אם לא להשליך עליהן את כל מאווי פורים שלי? אולי החג הכי כיפי שפרגנה לנו המסורת היהודית. תנו לי ממתקים רעילים ושוקולדים משמינים במשלוחי מנות. תנו לי לריב עם סוחרי בדים בנחלת בינימין ולהזמין אביזרים מעלי אקספרס. תנו לי להתאפר כמו שאני מתאפרת כל יום – בהגזמה וללא פרופורציה – ולקבל אישור שזה לגיטימי. תנו לי לשתות עדלידע.. אה רגע. אני מניקה. שוב. נכון. שיט. אז..תנו לי לראות איך אנשים אחרים שותים עדלידע ולהתחמק משלוליות קיא ברחוב ואני מאושרת באדם! תנו לי עוד קצת פורים, כי שלושה ימים זה ממש לא מספיק כדי לעבור על ארגז התחפושות שלי (במיוחד מאז שהבעל לא מסכים לשחק איתי ב”50 גוונים של בורגנות”).

אני יודעת, פורים זה לא טעם נרכש. או שאת מתחילה לתכנן את התחפושת שלך עוד בחנוכה או שתגיעי לבושת שחורים למסיבה של העבודה (“מה זאת אומרת? אני מרב  מיכאלי”) ולא תפסיקי לקלל את משאבי אנוש לאורך כל הקריוקי המאולתר. “את היית כאב ראש בפורים” מזכירה אמא שלי, מורה בגמלאות שצוטטה לא פעם בפומבי ב’שנאתי את פורים. החג הכי קשה שיש’. “תמיד רצית תחפושת מיוחדת. שנכין בבית. לבד. הייתה איזו שנה שהדבקתי לך מאה כוכבים על השמלה, אחד-אחד, כי התעקשת להיות מלכת הלילה יום לפני מסיבת התחפושות בגן. והיו לי עוד שלושה קטנים בבית, כן? מזל שהאחים שלך לבשו מה שאמרתי להם. אבל את היית צריכה להיות מיוחדת. ועקשנית. מה הבעיה להיות שוטרת כמו כולן?”.

פחח. כאילו שהייתי מסכימה להיות שוטרת. עד תום גיל ההתבגרות אפילו הצלחתי להחזיק מעמד מול רובריקת האחותנזירהרופאהאינדיאנית-זונה שכל הבנות מסביבי נפלו בה. כי פורים זו לא רק הזדמנות לאוורר את המיניות שלך ולקבל מבטי זימה מנהגי מונית שיכולים להיות סבא שלך. זו גם אפשרות להתלבש כמו שאת באמת רוצה ולהיות קצת מישהי אחרת. זה חג שכולו מקדש את היצירתיות, מלאכת יד ורפרנסים תרבותיים מתנשאים (“איך אתה לא מכיר את הסרט הזה?”). שאני אפספס את ההזדמנות הזו? הרי יש לי בארון מחלקת בגדים שלמה (סתם, אני גרה בדירה תל אביבית. אין “מחלקת” יש מקסימום מדף תחתון) שמרכזת תחתיה “בגדים לפורים”. כל פעם שראיתי שמלה או נעליים שאהבתי, אבל חרגו מהקו הסולידי שמחמיא לי, קניתי אותם ותייגתי תחת “פורים”. לא תמיד לבשתי או נעלתי אותם, אבל הידיעה שיש שם, בתחתית הארון, נצנצים, פייטים, לייקרה וסאטן – הרגיעה במעט את הקרייבינג האופנתי שלי ועזרו לי לרסן את היציאות הפומביות שלי בשאר השנה. נכון, מגפי סטילטו בכל צבעי הקשת קצת מוגזמים לראיון העבודה הזה, אבל היי, עוד ארבעה חודשים פורים!

לכן אני כל כך מתאמצת להנחיל לבכורה את אהבת החג. את הכיף שבהתלבשות. את המשחק המהנה עם האקססוריז. זה הגיל שבו היא הכי נוחה להשפעה. אם כבר עכשיו היא מסרבת לחצאיות סגולות וגרביים ירוקים, מי יודע מה יהיה בגיל ההתבגרות? היא עוד עלולה לא להתחפש בכלל. או יותר גרוע מזה. להתחפש לאלזה. אלזה-זונה כמובן.

(אל תהיו ככה. בסוף הצליח לי)