בספר “המדריך לחיים של מיס פיגי” חולקת איתנו החזרזירה המסוגננת כי “אופנה אינה רק לבוש נכון. תמצית האופנה מצויה בבחירה, במיצוי הטוב מן הרע, הזהב מן הסיגים – וכך בכל תחומי החיים”. היא פונה לקהל קוראותיה ומציעה להן “יתכן איפוא שרשימה קטנטנה זו תסייע לך בפיתוח חושייך האופנתיים”. ואז, בטבלה מרובת סעיפים, מחולקת ל”כן” ול”לא”, מופיעים בקטגוריית ה”לא” לצד צמחים דוקרים (הימים הם ימי טרום הסוקולנטים) גם רוכסנים!
פתרונות רבים לרכיסה היו קיימים עוד לפני המצאת הרוכסן, קובלים עכשיו מיליוני כפתורים וקרסים ברחבי העולם. הרוכסן הציע לאנושות משהו חדש, יעילות ומהירות ופשטות שימוש שלא היו קיימים קודם לכן. הפשטות הזו בדיוק היא שעומדת כנראה בבסיס חוסר הוודאות לגבי “מי מקבל פה את הפרס?” כלומר, למי הקרדיט?
קצת ניים דרופינג: החל משנת 1851 עמלו על פיתוחו של הרוכסן ממציאים רבים – אליאס האו פרסם ב-1851 הצעה לרוכסן המוכר לנו כיום (לא היה משכנע דיו כנראה, כי ההצעה מעולם לא הגיעה לייצור); ויטקומב ג’אדסון ניסה שוב בשנת 1893. רשם אפילו פטנט על רוכסן לנעליים, הקים חברה שתייצר אותו. פלופ! השוק הביט באדישות בעודו ממשיך לכפתר באיטיות; בשנת 1917 רשם גדעון סאנדבק, מהנדס שוודי-אמריקאי, פטנט על רוכסן בן-ימינו, אותו פיתח על בסיס ההמצאה של קודמו לניסיון, ג’אדסון.
החיים הם הרי עניין של טיימינג, ומלחמת העולם הראשונה היא אחלה טיימינג להציע בו לצבא פטנט חדש שייקל על חיל הים האמריקאי את ההתמודדות עם תנאי מזג אוויר קשים יותר. הצלחה! בתחילת המאה ה-20 הפך הרוכסן לחלק מהיום-יום של העולם המערבי.
מכירות את הסיפור על חולצת הפסים של קוקו שאנל, שההשראה לעיצובה הגיעה ממדי מלחים? אז צבא-->רוכסן-->אופנה.
בשנת 1941 התפרסם בספר Ways of Fashion ציטוט מאת מעצבת האופנה לואיז ברנס גלאגר:
“אני היא זו שמגיע לה הקרדיט עבור העיצובים הראשונים, ואני היא זו שהציגה (לעולם האופנה – י.ר) את הרוכסן בשנת 1922. במשך שנתיים, חברת Talon הותירה לי אותו בלעדית לשימוש בבגדי נשים”
קודם כל קצת סדר, חברת Talon היא החברה בה עבד גדעון סאנדבק, זה שחתום רשמית על פטנט הרוכסן המוכר לנו. ההצהרה הזו של העלמה גלאגר לא נשמעת קצת כמו טסטמוניילס בתוכנית ריאליטי למעצבים? משהו שיופיע אפילו בפרומו כי ברור שיש כאן “קרב-חתולות” פוטנציאלי.
כשמעלעלים בVogue האיטלקי משנות ה-20 ותחילת שנות ה-30, מגלים שללואיז ברנס גלאגר יש בסיס איתן למדיי לטענות. הרוכסן אכן שימש את עולם האופנה (וכפי הנראה גם אותה) כבר בתחילת שנות ה-20. ניתן לראות אותו על גבי תיקים, כפפות, נעליים בהשראה צבאית, שמלות ועוד. אממה, הוא נסתר. מכיוון שרוכסן הייתה דרך פשוטה ומהירה להסיר בגדים, הרי שלא היה זה צנוע מצד גברות מהוגנות להציג את היכולת הזו שלהן לעיני כל. רק קלת-דעת תרצה להסיר את בגדיה במהירות. למי כן ניתן הקרדיט, אם הוא נגזל מהמעצבת שטוענת כי היא זו שאחראית לשימוש האופנתי ברוכסן?
אלזה סקיפרלי בקולקציית חורף 1935/36 סקיפרלי הציגה לעולם שימוש מהפכני ברוכסנים.לא עוד אביזר פרקטי לרכיסת הבגד. הו לא, הרוכסנים שלה הם גלויים, נוכחים, הם אמירה עיצובית אוונגרדית! בשנות ה-70, עם עליית תרבות הפאנק בארה”ב ולאחר מכן בבריטניה, חשו צעירים רבים צורך לבטא את המרד שלהם בממסד – התרבותי והאופנתי גם יחד – ע”י מחיקת הסטריאוטיפים הטבועים של ה”יפה”. ויויאן ווסטווד תירגמה את המרד לקו עיצובי, המאפיין אותה עד לימינו אנו. הרוכסנים חוזרים להיות גלויים, מאסיביים, הם אמירה עיצובית אוונגארדית אנטי-ממסדית. בשנים האחרונות, מיטב המעצבים מציגים הומאז’ים לתרבות הפאנק ולהצהרותיה האופנתיות – הניטים, העורות השחורים, השרשראות והקולרים. וכן, הרוכסנים חוזרים להיות אלמנט עיצובי נוכח וגלוי. הפעם, הם נמצאים בצד של ה”כן” וה”יפה”.
שמלת רוכסן METRO | סריג רוכסן ZIPPY
פוסט נפלא, כל כך אוהבת ונהנית מהחיבור של אופנה להתפתחות תרבות/חברה. תודה!
אני מתה על ריצ’רצ’ים. לא רוכסנים (איכס, מילה מכוערת)- ריצ’רצ’ים. יש משהו בפטנט הזה שגורם לי להיעלם תוך שניה או להיפתח ממש מהר. אם חם לי פתאום, תוף שניה, אני פותלת ופוף יש לי אוויר. ואם קר לי ואני רוצה להצטנף, סוגרת מיד ופוף נעים לי. והרעש הזה… של המסילה שנסגרת, אני סודגת למוזיקה הזו.
כמו תמיד, אין עליך יעלי.