בבית של יעל רוזנולד יניב היה ספר צהוב עם הדפס מינימליסטי של שלד עלה והמילים “Bird On The Wire” מודפסות בפונט קידוש לבנה מודגש. כך יצא שהיא הכירה קודם את המילים של איזה משורר אחד בשם ליאונרד כהן, הרבה לפני שהיא ידעה שמחובר אליהן גם קול וגיטרה. עם מותו של ליאונרד כהן, היא חוזרת לכמה מהמילים ולסיפורים שמאחוריהם.

“אני חושב שההיסטוריה והזמן די אחראים להתיישנות של שירה אלא אם כן מדובר בדברים ממש מעולים…
אבל אני לא מעוניין בדורות העתיד – או כפי שמישהו הגדיר זאת ‘גירסה עלובה של הנצח’…
אני אוהב כשאני יוצר משהו שהוא ישיר ומיידי, ולא משהו שיישאר זמן רב.
אני לא רוצה פוליסת ביטוח לעבודתי”.
(ליאונרד כהן, 1966, מתוך ראיון עם אדריאן קלרקסון לרשת CBC)

 כשליאונרד כהן העניק את הראיון הזה בטלוויזיה הקנדית, הוא עדיין היה משורר יהודי-קנדי, שבאמתחתו פרוטות ממענק בן 2,000$ שהעניקה לו ממשלת קנדה על כשרונו. הוא החזיק בתקופה זו את הבית באי היווני, הידרה, והיה מאוהב עד מעל הראש בכליל השלמות שלו – מריאן. זה היה מקום, כך אמר, ש “כל מה שראית בו היה יפהפה. כל פינה, כל מנורה, כל מה שנגעת בו, הכל“. ואת מריאן תיאר “Marianne. Perfect”. מריאן. מושלמת.

“יכולתי לחיות ביוון על 1100 דולר בשנה, אבל לא יכולתי לשלם את חשבון המכולת שלי. אז חזרתי לקנדה, והשגתי כל מיני עבודות, ארגנתי מעט כסף שיספיק לי גם לנסיעות, ואז חזרתי ליוון להתגורר שם עד שהכסף יגמר שוב.
לא הצלחתי להתפרנס כסופר. הספרים שלי לא נמכרו. הם קיבלו ביקורות מצוינות, אבל הספר השני שלי, ‘מפסידנים יפים’, מכר רק בערך שלושת אלפים עותקים בכל העולם. האלטרנטיבה הכלכלית היחידה היתה, מן הסתם, ללכת להוראה או לאוניברסיטה או להשיג עבודה בבנק,  אבל אני תמיד ניגנתי בגיטרה ושרתי, כך שזה היה הפתרון האידיאלי לבעיית הפרנסה”.
(מתוך ספרה של סילבי סימונס, “החיים של ליאונרד כהן”, בהוצאת כנרת זמורה-ביתן)

הוא עוד לא התחיל בכתיבת השיר שיהפוך לנכס צאן ברזל גם עבור דורות העתיד, “הללויה”.
כשליאונרד כהן שחרר לקהל מאזיניו את “הללויה” בשנת 1984, היה השיר פרי של שנת עבודה שלמה (פלוס כמה שנים של שרבוטי התחלות ורעיונות), במהלכה נכתבו עבור השיר יותר מ-80 בתים, מוכרים יותר ומוכרים פחות. גם סיום השיר זכה לפחות לשתי גרסאות שונות – האחת אופטימית, השניה…WELL…פחות.

גרסה א’:
And even though
It all went wrong
I’ll stand before the Lord of Song
With nothing on my tongue but Hallelujah …
גרסה ב’: 
Maybe there’s a God above
But all I’ve ever learned from love
Was how to shoot somebody who outdrew ya
And it’s not a cry that you hear at night
It’s not somebody who’s seen the light
It’s a cold and it’s a broken Hallelujah

שזו הייתה יכולה להיות איזו מטאפורה לחיים, על הבחירה בסוף שמתאים לנו. בוב דילן, למשל, סיפר לליאונרד כהן אחרי הופעה בפריז שהסוף האופטימי הוא המועדף עליו. גרסת הכיסוי של ג’ף באקלי (1994), שהוציאה את השיר ממעמד “למעריצי כהן בלבד” והפכה אותו לאייקון הרבה יותר רחב-נגיעה, עשתה שימוש דווקא בסיום הקר והשבור.
לאורך השיר כולו מזכיר לנו כהן שכל האמנות הזו אין בה באמת תכלית, כי יש איזו מושא תשוקה נשי נשגב (בת שבע לדוד, דלילה לשמשון), והמושא הזו עושה כל מה שהיא יכולה כדי להרוס את האמן המתייסר.

“אני כותב מפני שאני רוצה לעשות משהו יפה כמוך
כשאני נמצא איתך
אני רוצה להיות סוג כזה של גיבור
כמו שרציתי להיות
כשהייתי בן שבע
אדם מושלם כזה.
שהורג”
(“מדוע אני כותב”, ליאונרד כהן)

מזל שישנן מספיק יצירות כהניות על בסיס מוזות נשיות מובהקות שמוכיחות שבמאבק בין האמנות הנשגבת לתשוקה הארצית, כולנו יצאנו מנצחים.

כך תהפכי למוזת שירה

המוזה – מריאן אילן
התפאורה – מראה נורדי קריר פוגש שמש יוונית חמימה.

המוזה – סוזן ורדל
התפאורה – בוהמיינית עם מחשבות קוסמיות נשגבות. “יותר מהשיחה היה קשר העין שלנו. זה היה המגע האינטימי ביותר, והוא היה רגשי לחלוטין. שנינו נכחנו בעת ובעונה אחת במעמדות הקסומים שהתרחשו באותו הזמן. הרגשתי ששנינו משדרים באופן מוחלט על אותו התדר ממש”.

המוזה – ג’וני מיטשל
התפאורה – שני אמנים קנדים נפגשים בפסטיבל הפולק של ניו פורט, 1967. היא בשמלת מיני ונעליים שטוחות. הוא מזיז את הגיטרה הצידה כדי להצטלם איתה. ההתחלה.

וכשאתה ליאונרד כהן, אפילו סטוץ אקראי עם מוזה כמו ג’ניס ג’ופלין במלון “צ’לסי” גורמת לך לכתוב שיר וציטוט על-זמני: “אנחנו מכוערים, אבל יש לנו את המוזיקה”.