בתים של אחרים

הילה רגב אוהבת להתארח אצל אחרים, בעיקר כי זה גורם לה להרגיש טוב עם עצמה. כלומר, עד שהיא נתקלה בבית הכי מושלם בתל אביב

המילים האהובות עלי בשפה העברית אחרי “מרשמלו”, “פחמימות ריקות” ו”מסאז’ שמישהו אחר שילם עליו” הן “אולי תבואו אלינו?” מזה שנה אני משחרת ליד הגן של הפעוטה, מתחבבת על אימהות אקראיות ותולה בהן מבט ששוכלל ב-33 שנה של התעלקות חברתית “נו, תזמינו אותנו אליכן. פנקו אותי בקפה קר ומזגן שאני לא משלמת עליו, מה אכפת לכן. יהיה כיף”. הכל עניין של חסך מהילדות. גרנו בירושלים בשכונה שהתייצבה בקושי על סף ההגדרה של “שכונת פשע” והיינו שש נפשות בשלושה חדרים. היה כיף, אל תבינו אותי לא נכון, אבל היה גם צפוף מאד ואחותי תמיד גנבה לי בגדים וציירה עליהם בטושים. המפלט היה הספרייה במתנ”ס או בתים של אחרים. ואוו, איך שאהבתי בתים של אחרים.

כל הבתים של השכנים שלנו סבלו כמובן מאותן בעיות שהיו במשפחה שלי. קילומטרז’ צפוף לנפש, ריחות קבועים של בישול וטיגון (“העמדתי סירים” בירושלמית) והמון אחים קטנים וגדולים שחדרו אחד לשני לטריטוריה וערפו ראשי ברביות באקראיות. אבל לי לא היה אכפת! זה לא היה הבית שלי! היה אפשר לגלות שם עולמות אחרים, לשאוב השראות עיצוביות שבחיים לא היו מחזיקות בקאסה דה לה רגב (“וואו, לאמא שלך יש כל כך הרבה עציצים. והם בחיים! איך אמא שלך מצליחה לא להרוג אותם?”) ובעיקר לראות איך אחרים חיים. “כך החיים שלי היו יכולים להיות אם אבא שלי היה קונה מכשיר וידאו” הרהרתי לעצמי ו”הם משתמשים בנייר מאד זול בשירותים. קמצנים”. קינאתי בכל בית שביקרתי בו, שמחתי לאידי על כל פגם שגיליתי ולא יכולתי להפסיק.

“סליחה על הבלגן, זה לא תמיד ככה”
(שקרים שמארחות מספרות למתארחות. גם אצלי הכל מסודר עכשיו. ממש)

היום הרבה יותר קל לבקר בבתים של אחרים, אפילו אנשים זרים לגמרי. יש מספיק בלוגי עיצוב (סידרתי לכן רשימה למטה, תירגעו) עם צילומים מקצועיים שיגרמו לך לרטוט מול כיור מבריק וערימת אגסיםלימונים שמונחת בנונשלנטיות על אי העץ במטבח. אבל הביקורים הוירטואלים האלה פחות קונים אותי. קודם כל, לימונים עולים היום 14 ₪ לקילו וחבל לבזבז אותם על דקורציה. ובנוסף – כל הבתים האלה נראים כאילו לא חיים בהם בכלל. איפה הלכלוך? העובש באמבטיה? הכתמים הלא מזוהים על הקירות? ערימת הכביסה שדחפת לארון וחשבת שלא ראיתי רק כי הזמנתי את עצמי לקפוץ אלייך אחרי ששאלת אותי מה שלומי בגינה למטה? תנו לי פיסות חיים מטונפות ואמיתיות שמתחתן מסתתרת יומרה עיצובית שהעתקתן מחדרי השראה. זה בסדר. גם אני ככה. תנו לי לחטט גאד דאמט!

בגלל זה שמחתי שטל התקשרה. חברת אמת מסם שפיגל. שתינו אהבנו לרכל על הקרובים אלינו ולהיות ביקורתיות כלפי זרים ברחוב, כך שהתחברנו מיד. היא אוחזת בבעל מקסים והם בדיוק קנו בית ברחוב שלנו במחיר שכואב לי להגיד את זה, אבל סביר לגמרי לצפון-הישן בתל אביב. כואב לי כי כששאלתי אותם כמה הם שילמו (תחביב תל אביבי ידוע) הבעל ואני כמעט נחנקנו בצוותא. “אתה יודע” אמרתי לו אחרי שנפרדנו “אם היינו מגייסים את כל החסכונות של ההורים שלך, מסרסרים בפעוטה באיזו פרסומת או שתיים ומתחייבים למשכנתא של שלושים שנה, גם אנחנו יכולנו לקנות את הדירה הזו”. “נכון” הוא הנהן (גם לו יש חלומות נדל”ן לא אופרטיביים) “אבל אנחנו לא”. בגלל שיחות כאלה התאהבתי בו. שתדעו.

מאז שהם הפכו לשכנים ועוד שיפצו את דירת החלומות שלהם (גם את זה כאב לי לשמוע. מילא להשיג דירה בתל אביב במחיר סביר, אבל גם לשפץ אותה? יש בשכונה אנשים בלי ברז של מים חמים במטבח, לעזאזל!) רמזתי לזוג שאשמח להגיע לביקור. לקפוץ בקטנה. אני פה ממש מתחת לבית שלכם ואין לי מפתח הביתה מה אתם עושים נגיד עכשיו? בסוף זה השתלם ואני זכיתי בהזדמנות להתמרמר ולקנא כל הדרך לקומה השנייה עם הפעוטה על הידיים (פחח, יכלו למצוא דירה עם מעלית). עד שפתחתי את הדלת. שערות באמבטיה? יוק. מזגן מטפטף? תשכחו מזה. לטל, שתהיה לך לידה קלה מותק, הייתה רצפת פרקט! אמיתית. וכיור נירוסטה ורהיטים שהם כמו וינטג’-אבל לא וינטג’-אבל עולים כמו וינטג’. הכל היה יפה ומושלם כל כך. היה להם אפילו תושבת לקפסולות של הקפה. אצלנו הן זרוקות בסלסלת ענבים ישנה כדי שהפעוטה תוכל להשליך אותה מדי פעם מתחת לספה ולצחוק. אצל טל הם מיצג אומנותי. “לא, לא, זה לא ילך פה” אמרתי לעצמי. הקנאה עובדת פול טיים וסבבה, אבל איפה ההשוואה הבלתי נמנעת בין מה שיש לי למה שיש לה? איפה האיזון הקוסמי בחיים? הפורקן האנושי שביקשתי לעצמי. תנו לי אפילו שקיות זבל שמחכות ליד הדלת, באמת. אבל בבית של טל הכל היה מושלם. לא נותרה ברירה. אמצעים קיצוניים נדרשו. ביקשתי שיגישו לפעוטה דובדבנים וקפצתי לשירותים.

טל אמרה שהכתם מהספה כבר כמעט ירד לגמרי. ולא לדאוג, הם ייקחו אותה למישהו מיוחד בדרום העיר. הבטחתי לה ביקור גומלין אצלנו. ממש בקרוב.

בלוגים שילחצו לכם בנעימות על כפתור הקנאה וישלחו אתכן לקנות תפוחים ירוקים כדקורציה:

וידויים של חנונית עיצוב – בלוג מקסים שהוקם על ידי קייטי טרגידן (כן, גם אני קראתי טארגאריין), כתבת עיצוב לשעבר שהפכה את האתר שלה לנתיב אסקפיזם מבורך. יש פה הרבה בתים יפים, אבל גם חדשות עיצוב, הצעות למטבח והשראה על הקילו.
בגלל שזה אדיר! – נו, איך אפשר לא לחבב בלוג עם השם הזה? הכותבת היא מעצבת גרפית, מומחית למדיה חברתית ומעצבת פנים, אבל היא בעצם מרתה סטיוארט בקטן ומישהי שאשמח אם תזמין אותי לאיזה לאנצ’ (אהמ, אהמ) סידורי שולחן בשפע, ארוחות עם חברים ושימוש חופשי בצבעים. לייק!
עיצוב. חלב – טוב, אם טרם פגשתן באתר הבסיסי והמקיף ביותר לחובבי עיצוב, אין לנו ממש מה לעשות פה.
דקור8 – תתחילו מהאינסטגרם של האתר המופלא הזה ותתקדמו בזהירות להתמכרות רציפה. יש פה כל כך הרבה רעיונות, צבעים ואוויר לנשימה שפלא שבכלל הצלחתי לסגור את האתר ולסיים את הכתבה הזו
טיפול דירתי – אוהבות צבע? יש לכן דירה קטנה ותקציב שיתאים רק לאיקאה? מפנטזות לזרוק שמיכת פיקה לבנה על הספה ולצלם לפייסבוק? זה האתר בשבילכן.