אני צריכה חופשה, אבל אני קמצנית, עצלנית, ענייה, ממורמרת מדי מכדי לצאת אליה

היחצנית הצעירה עוד לא יודעת את זה, אבל אני שונאת אותה. מתעבת אותה עד לדקויות הקטנות של מזגן מחרחר באמצע אוגוסט וטכנאי לא זמין. היא לא עשתה לי כלום. כלומר, לא לי אישית. רק רציתי לבקש ממנה כמה תמונות לכתבה וקיבלתי את ההודעה הכי מגעילה שאפשר לשלוח למישהי. “היי!” כתב לי המענה האוטומטי “אני בחופש עד ה-29 לאוגוסט ולא אהיה זמינה במיילים. למקרים דחופים ניתן לפנות במזכירות. יום נעים”. מה יום נעים תגידי לי? מה? תיכף תאחלי לי אבקת פיות וביקיני מחמיא.

כולם בחופש. כולם. משרדים ממשלתיים ששולחים לי שוברי תשלום אסטרונומיים אבל לא זמינים במענה הטלפוני. חברות שמעלות תמונות דביקות עם הילדים ממיקונוס וכרתים ולונדון וסתם אנשים אקראיים בפיד של הפייס והאינסטגרם, זרים לי לגמרי, לא דיברתי איתם מעולם, אך הנה הם מתעקשים לתקוע לי את הצ’ק אין הממלכתי שלהם בבן גוריון ולקנח ב”נתראה בספטמבר!!”. תמשיכו חמודים, נראה מי יחכה לכם פה בספטמבר. אולי דאעש.

אני יודעת, אני מרירה ועייפה ומותשת. לא סתם הקצתה לנו מדינת ישראל דמי רווחה באוגוסט (שמס הכנסה מיהר להחרים באותו תלוש משכורת. למה? לא יודעת. הם לא עונים בטלפון). חופש הוא הכרחי לנשמה, להתאווררות. להבין שאת בעצם אוהבת את הפעוטה שלך ולא מוכנה להקריב אותה לאלוהי היוטיוב רק כדי לקבל רבע שעה של שקט. אבל חופש נהפך למצרך בלתי אפשרי עבור המשפחה שלנו. נזכרנו מאוחר מדי, מעט מדי. אנחנו מתנהלים במן הווה מעורער ומזיע, מביטים כלות איך עוד ועוד קולגות זורקים חסכונות של שנים על הכל-כלול או קופצים להתאווררות של סופש בורשה רק כדי שיוכלו לסכם “אין, לפעמים אתם חייבים את זה לעצמכם”.

הבעל דווקא ניסה, בירר עם הבוס, אולי אפשר לשחרר איזה יום או יומיים או חמישה. אבל הרוב כבר בוזבז על המיני-דיזינטריה של הפעוטה ביולי האחרון ו”גם ככה כולם אצלנו בחופש” הוא הודיע בלאות “אז הבוס ביקש שאני אשאר”. גם אצלי, תוצר החינוך החששני עד קמצני של האייטיז, אין בשורות טובות. שומרת על ימי החופש שלי הדוקים בתלוש המשכורת. נצברים להם לשעת חירום ערטיאלית שבה נאלץ! במפתיע! לחתוך מהעבודה לשבוע חופש בטוקיו שייפול עלינו בלי שנבקש בכלל. ואז מה? נצטער שמרחנו את הכל על איזה נופשון עלוב בשלהי אוגוסט? על איזו הפסקה מתודית בימית2000 עם כל עם ישראל ופטריות רגליו? עזבו. יותר קל להתלונן שאני צריכה כמה ימים לעצמי ולשנוא אנשים בפייסבוק שאשכרה מרשים לעצמם. “נראה מהמם. איזה כיף שפרגנתם לעצמכם!!” אני כותבת מתחת לאלבום “תאילנד עם הילדים, קיץ 2016” ומסננת בלב לאלוהימה “לא הגיע הזמן לאיזה צונמי קטן באזור האיים?”

הישועה הגיעה מהיכן שמגיעות כל הישועות בעולם זה. אמא שלי. אדם עם סבלנות של סבתא ברזל, אורך רוח של מורה בגימלאות ומי שלנצח אצטער על כל מה שעשיתי לה בשנות העשרים שלי (סליחה אמא!). “בואו לירושלים” היא קבעה “זה כמו חופשה בחינם. אין לחות. יש בייביסיטר והמקרר תמיד מלא. אבא גם בדיוק החזיר את הVOD”. “הו, אמא” רציתי להגיד לה “יו הד מי את ‘חינם'”. אז נכון, לא נעבור בנתב”ג בקרוב ואני אמשיך לתעב את תמונות החופשה שלכם מתוך לבי הקר והלא מפרגן באמת. אבל היי, בינג’ של מיסטר רובוט עם מזגן שלא אני משלמת עליו. נראה אתכם מנצחים את זה!

גם אתם נשארתם בבית בשבוע האחרון של אוגוסט? הנה 4 דברים שישפרו מעט את מצב הרוח:

1. הספר אמריקנה של צ’יממנדה נגוזי אדיצ’יה (לא להתבלבל עם מלון אמריקנה באילת!) – על הנייר מדובר בתובנות של מהגרת ניגרית על החברה האמריקאית והבריטית. בפועל מדובר בסיפור אהבה לא ממומש שכתוב בצורה מהפנטת. מיטיבות לכת ישקיעו גם בראיון המופלא שנתנה לפייננשל טיימס ויש גם טד.
2. מסיבת גלידה – החוקים מאד ברורים. מרפסת. כל אחד מביא את טעם הגלידה האהוב עליו. החברה הטבעונית מביאה את הגלידה שהכינה בבית. הידיד השאפתני מביא אלכוהול. שותים, אוכלים, אף אחד לא סופר קלוריות. הוריי!
3. בינג’ של סדרה אפלולית חדשה. אני יודעת, כמעט מתבקש שאמליץ על סדרת המדב של וינונה ריידר, אבל אני מעדיפה להמליץ על טלוויזיה טובה. נסו את ליל האירוע ותודו לי אחר כך.
4. שמלה לסתיו – לא תאמינו איך זה מחזק את האשליה שאוגוסט כמעט מסתיים ויהיה לך מה ללבוש אחר כך.

מה לובשים ללא-חופשה בבית של ההורים?