האם אפליקצייה שניתנת להורדה בחינם דינה כדין חולצה שנמכרת בעשרה שקלים? האם כל החינמים הללו לטובת הצרכן או לרעתו? ומי באמת מרוויח מזה?

חודש יוני, חום קופח, העם מוצא מזור בקרירות הקניונים ואלו מחזירים לו באהבה הררי מבצעים ומוצרים שאף-אחד-לא- צריך-אבל- במחיר-כזה חבל-לא- לקחת. סימני הפיתוי הללו הנצו זה מכבר, למעשה כמעט כל השקת קולקציה בתחילת עונה מלווה בצרור הנחות לרגל.

בעבר היתה הבחנה מובהקת בין עונה לסוף עונה. ארבעה חודשים נמכרו מוצרים במחירם הראוי, חודשיים נסלקו העודפים במחיר מוזל, ועונה חדשה החלה. מוקד התחרות היה איזה מותג מייצר את הבגדים הכי יפים ביחס למחיר ומי יקשור אליו לעד את ליבו וכיסו של הצרכן. חברות אופנה ייצרו מוצרים, מכרו אותם ללקוחות, והפעילות העסקית ייצרה רווחים, תזרים מזומנים ומימון להמשך הפעילות. מאגר הלקוחות היה נכס שיש לטפח ולשמר על מנת שישובו וירכשו את מחלצות העונה הבאה.

אלא שהגלובליזציה, והקלות הבלתי נסבלת של ייצור בגדים בכמויות עתק, הפכו את השפע הבלתי נדלה של מחלצות לעול כבד עבור הרשתות. האתגר כיום הוא לא רק איך לייצר מוצר נחשק, אלא בעיקר איך להיפטר מכמויות העתק של הבגדים המיותרים. זהו כנראה ייעודו החדש של הצרכן.

איך מרוויחים מחולצה בעשרה שקלים?

הרי ברור לכל שתהליך הייצור של בגד כרוך בשלל הוצאות. העיצוב, הדיגום, הגזירה, התפירה, החומרים, השילוח- את כל אלה צריכה לשאת הטי שירט החדשה שלך. הדרך היחידה להוריד מחיר היא בעזרת כמויות אינסופיות ואיכות ירודה של חומרי הגלם. שכר העבודה ממילא משול לאבק אדם.

וכאן נכנסת תורת ההשקעות הטרנדית של ההייטק. גם את האפליקציה החינמית של waze מעצבים, מתכנתים, מממנים, מקנפגים, מאכסנים, מנהלים, מאבטחים ושאר פעולות יקרות מאוד. אלא ששם, בנדיבות של עשירים וחזקים, החליטו לתת את המוצר בחינם. חינם, עשרה שקלים, אותו דבר. מזה אי אפשר לעשות כסף. הרווח האמיתי הוא באיסוף גולגלות. כוחה של אפליקציית waze החינמית היא בכמות המשתמשים. הידע הנצבר עליהם, האפשרות למכור לאותם משתמשים מוצרים נוספים ובעיקר למכור את הגישה אל כל הגולגלות הללו לגופים מסחריים – מזה עושים כסף. הלקוח האמתי של waze הוא לא המשתמש. את ואני, אנחנו רק האמצעי.

מי המותג שהכי יצליח?

אם נלמד מההייטק, וניישם בלואוטק, כנראה שחברת האופנה המצליחה ביותר תהיה זו שתעז לחלק את הבגדיםשלה בחינם. לבטח אפשר יהיה לפתות כך את מרבית הקונים, המודל יבטיח אנגייג’מנט וסטיקינס ושאר מושגים מהמדיה, שחברות משלמות בעבורן כסף רב, והכי חשוב, המותג יבטיח לעצמו אלפי משתמשים חרוצים שיעבדו בשבילו וינקו עבורו את העודפים.

בעולם שמייצר פסולת אופנה של חמישים מיליון טון בשנה, כשגריסה של טון אחד עולה כשלוש מאות דולר בלי לדבר על ההוצאות הנלוות, מדובר בחסכון ענק.

ורק דמיינו מה אפשר לעשות עם כל המידע הנצבר על מיליוני המשתמשים, וכמה שימושים יצירתיים אפשר לעשות בו. ואם לסיים באימרה הידועה – כשנותנים לך משהו בחינם סימן שאתה לא הלקוח.