התערוכה של יעל רייך נפתחה בחורף אבל אין מתאימה יותר מעונת ההתחדשות, האביב, לראיון עמה. שירה ברויאר פגשה אותה לשיחה על חופש וגבולות, פחדים ויצירה.

אני מכירה את רייך מאז החלה את קריירת הדוגמנות שלה בגיל ארבע עשרה, יפהפיה בעלת תוי פנים של נסיכה אינדיאנית, עור חיוור ושיער שחור. היא הופיעה לראשונה על שער ״עולם האופנה״ לבושה בבגד שעיצבה אמה, אתי רייך. מאז התפתח מעמדה כדוגמנית אלטרנטיבית, בעלת חזות אניגמתית, מתריסה מול תוי היופי השגרתי. בהתחלה בארץ, ואחר כך בפריז ובניו יורק. בתצוגות ובמגזיני אופנה מובילים כמו “אל”, “ווג”, “מארי קלייר” ובקמפיינים של חברות ענק כמו ״רבלון״ ו״קשארל״.

את העיסוק באמנות שהיה לה טבעי מילדות היא ביססה כשחיה עשור בניו יורק לצד בן זוגה באותם ימים שעסק באמנות. היא למדה עריכה וכתיבה ב-School of Visual Arts  ובבית הספר למשחק של לי שטרסברג. ב-2005 חזרה רייך לארץ וביימה סרט דוקומנטרי שליווה את תהליך ההחלמה של אחיה איילון שנפגע בתאונה בראשו. רישום היא למדה אצל הצייר מנחם מזרחי, עד למותו ב-2011.

לפני שנתיים, היא וחברתה אורנה רייז חברו לפרויקט משותף באפריקה. צילום סרט דקומנטרי על כפר נוער ברואנדה (על פי מודל כפרי הנוער שהוקמו לניצולי השואה בארץ)  שיזמה אן היימן, ניו יורקית יהודיה בעלת ממון ולב זהב שנרתמה לסייע ליתומים הרבים שנותרו עזובים לאחר טבח הוריהם. רייז הפיקה, רייך ביימה וערכה.

בין עבודות וידאו ארט או הפקות אופנה יצירתיות לחיי נישואים וגידול ילדים הציגה לאחרונה רייך תערוכת ציורים בגלריה תירוש. בביתה ביפו הממוקם כאגף בתוך בית המידות היפואי של הוריה, משקיף על כחול הים התיכון הסטודיו בו היא עובדת. בין כלבים, חתולים, עצים וזוג ההורים הסמוכים, מתחדשים החיים.

התחלת לדגמן בגיל ארבע עשרה, איך זה השפיע עלייך?

״ בגיל 16 הזמינו את ההורים שלי לבית ספר בגלל שהיו לי הרבה חיסורים. עשר דקות אחרי שישבנו שם, ההורים שלי קמו ואמרו, בואי יעל, אנחנו הולכים עכשיו ולא חוזרים לפה. ככה נשרתי מבית הספר. דיברנו שאלך למסגרת יותר יצירתית, רציתי ללמוד עיצוב אופנה חשבתי שאלך לקורסים אבל הייתי ילדה מפוחדת, סגורה והתחילה תקופת הניו-וויב והפאנק, ומצאתי את עצמי עושה מה שבא לי בלי שום מסגרת. ההורים שלי כל כך האמינו בי וכל כך תמכו בי שהיום אני חושבת שקצת חבל שהם לא ידעו לשים גבול. היום משקיעים בילדים. אבל אז, כל בוקר התחיל יום שלא היה מובן מאליו. היה לי פחד קיומי, נפשי, תמיד הרגשתי את זה אבל אף פעם לא עשו לי אבחון. אני מתארת את עצמי כאוטיסט, כבן אדם שחי בבועה. דווקא דרך הדוגמנות למדתי לדבר, להתחזק. עכשיו נורא קל לי לדבר וגם לכתוב אבל אז פחדתי לכתוב ולא קראתי ספר עד גיל 18״.

ההורים שלך היו פריקים בוהמיינים מהסיקסטיז ?

״לגמרי. אבא שלי היה הכי אנטי מסגרתי ואמא שלי, אם תשאלי אותה, היא תגיד לך שהכל היה לפי הספר אבל העובדות מדברות בעד עצמן, בגיל 17 כבר עליתי לבד על מטוס לטוקיו לעבוד כדוגמנית.  לא ידעתי בכלל שיש לי תשוקה ללימודים, לקריאה, לממש את היכולות שלי. כל דבר שרציתי ללמוד, למדתי רק אחרי גיל 18.בסך הכל כל מה שרציתי זה רק לעוף מכאן.״

ממה רצית לברוח?

״ כל הזהות שלי פה לא באה לי טוב. הרגשתי דחויה, מוזרה, הקשר שלי עם המשפחה שלי תמיד היה מאד חזק ותומך אבל רציתי לעזוב כדי להביא את עצמי לידי ביטוי. ההורים שלי נתנו לי חופש אבל לא הדריכו אותי מה אני אמורה לעשות בתוך כל החופש הזה, רציתי להתרחק״.

איך עברו עלייך שנות הדוגמנות בפריז?

״גרתי בפאריז שלוש שנים בתחילת שנות ה90. רציתי להיות בכל מקום ובשום מקום וזה התאים לחיי הדוגמנות, לחיים בלי זהות. כל הזמן מחליפים מקומות, אנשים, צוותים, הסתובבתי, הרווחתי כסף, התחשלתי. ב93 פגשתי את אסף זיו המאפר והסטיייליסט, עבדנו יחד ונעשנו חברים מאד טובים. אסף הוריד מעלי את המשא הכבד שסחבתי בתוכי. הוא הבן אדם הכי אופטימי שפגשתי, הוא לימד אותי לצחוק ולדבר שטויות, השתחררתי קצת מהאימה הפנימית שלי. אחרי שנה מהממת בפריז שבה גרנו יחד, אסף חזר לארץ ונשארתי לבד.״

ואז נסעת לניו יורק…

״כן, ביום שטסתי לניו יורק, לא העלתי על דעתי שלא אחזור לפריז. השארתי שם את החפצים והאוטו ולא חזרתי. הכל היה קל יותר בניו יורק, רפוי, כולם מקבלים אותך כמו שאתה אבל גם לאף אחד באותה מידה לא אכפת ממך, בניו יורק אתה מקבל את הכוח שלך, אף אחד לא יכול לשפוט אותך.״

עשר שנים חיית בניו יורק, מה עשית?

״המון עבודה ונסיעות לצילומי דוגמנות, בניו יורק התפרצו אצלי התקפי חרדה והדרך שלי להתמודד עם זה היתה דרך יצירה. ככה בעצם התחילה העשייה האמנותית שלי. הייתי מתעדת את מה שאני עושה בטייפ כדרך לקרקע את עצמי, למשל מתארת איך אני עולה על גשר, חוצה את הכביש, נכנסת למונית, דברים כאלה, הקלטתי וצילמתי את עצמי ואת הנוף סביבי, דרך הטיפול שלי בעצמי התחילה יצירה, כתיבה, וידאו ארט, חומרים שלי הצטברו אצל בני, בן הזוג של אסף זיו. ב 1999 אח שלי עבר תאונה והתחלתי לבקר הרבה לארץ, נשארתי בכל פעם יותר ממה שהתכוונתי, עד שחזרתי סופית״.

ומאז חלפו כאחת עשרה שנה…

״כן, פה הכרתי את יניב, בן זוגי, ילדתי את הבנים שלנו שהם האושר הכי גדול, עשיתי סרטים והתמסרתי לציור. התערוכה היא הכרה ומחייבת אותי לראשונה להתמדה ורצינות. יניב מאד שונה ממני, הוא יציב, אבא נהדר, הוא עוזר לי ומאפשר לי להיות אמא שכיף לה. כשאני חושבת על זה, אני מבינה איזה קטע זה, אני, הראשונה שברחתי מהבית בגיל 17, בסופו של דבר חזרתי אליו בגיל 40, לגור ליד ההורים, עם הבעל והילדים וכיף לי ככה, לחיות כמו שבט. לפעמים החיים ממש מפתיעים״.