החתונה האדומה

הילה רגב עבדה מאד קשה בשביל להוכיח לעצמה שהיא לא כמו כולם. ואז היא הוזמנה לחתונה של חבר מהצבא. משל.

דדי דדון הוא המלך. לא חיקוי סאטירי על זמרים מזרחיים עם שיר אחד, כמו שמתעקשים ב”ארץ נהדרת”. מלך. מכונת תמלוגים משומנת שאף חתונת קיץ 2016 לא שלמה בלעדיה. תאמינו לי. הייתי שם, שילמתי את הקנס (צ’ק+לריב עם הבעל לאורך כל כביש שש ואז לגלות שאין חניה) וחזרתי לספר. “מתוקה מהחיים” הוא מה שמנגנים היום בחתונות. עוד מידע חיוני? באמצע “מתוקה מהחיים” כשהפעוטה נתלית עלייך והבעל הלך להביא דרינק, את תרימי את הראש, תסתכלי סביב ותביני. זהו, זה השיא. מפה זה רק מתדרדר.

כי מה בסך הכל רציתי? בהתחלה להיות כמו כולן. אחר כך להיות הכי מיוחדת בעולם ומאז שהפכתי לאמא וגיליתי את נס הבריאה ומשמעות החיים ומהיכן השמש זורחת, פשוט רציתי להרגיש שייכת. ושם, בשישי מיוזע, בחווה אקולוגית שגם מי שהקים אותה שם וויז כדי להגיע אליה, הבנתי שזהו. הדרך הסתיימה. כולן לרדת מהרכבת ולהתפעל משמלות המעטפת אחת של השנייה ומהעקבים של רוני קנטור. אתן נראות בדיוק אותו דבר. מאפיינים בולטים: תחושת נעורים כוזבת (“היי צלם חתונות, פוטושופ-קמטים בכיף כל התמונות האלה שצילמת נכון?”), נספחים רכים בשנים שדורשים תשומי ושמיכי ומיץ תפוזים ע-כ-ש-יו! ועייפות ששמחה בשמחתם של החתן והכלה, אבל תשמח גם אם מישהו יכול לשים עין על הילדה כדי שאלך לנמנם איזו שעה. כל מי שהיה באירוע היה בגילי פחות או יותר (“חתונת החברים”. תאמין לי נוחי, הרבה יותר משתלם) וכולם היו באותו סטטוס משפחתי-חברתי-קרייריסטי או בדרך אליו.

השיחות שלנו נסבו על הילדים, על מי שנטש את תל אביב לעומת בורגנות נסבלת יותר מבחינה כלכלית (“נס ציונה היא לא מה שאומרים עליה, שתדעי”) ומה אתה עושה בחיים, ו”איזה יופי, זה גם מקצוע אמיתי ממש, להיות רופא שיניים וקלינאית תקשורת. מה, אני? עיתונאית. כן, אתה חופר לאנשים בפה ואני חופרת לאנשים במוח. אוי, זה כל כך מצחיק. היה לך חוש הומור כזה גם בטר”צ בגלילות? לא, פשוט הדחקתי”. וככה זה המשיך והמשיך. אני מחכה שהמלצרים יוציאו כבר את הקינוחים (בכל זאת, סדרי עדיפויות בחיים) ובינתיים מגלה שכל הדור שלי הגיע לאותה נקודת אמצע מאפסת. נישואים, ילד או שניים, דירה בפרברי מעמד הביניים של ישראל ואחיזת צבת במשרות שאי אפשר לעשות מהם אקזיט, אבל לפחות אפשר להתמכר איתן למשכנתא. וזה בסדר, אין לי בעיה עם זה. תשעממו את החיים שלכם כמה שאתם רוצים, אבל למה להפיל את ההשתקפות הזו עלי? אני מגניבה! אני גרה בתל אביב! אני עובדת בתקשורת! אני, אני.. אני שכחתי את החיתולים של התינוקת באוטו. יש לך אולי מידה ארבע להשאיל לי?

כי זה באמת מה שכאב לי בחתונה הזו (טוב, זה והצ’ק והדלק ושהפעוטה סירבה להירדם לאורך שעתיים וחצי בגבול סוריה) – ההבנה שבסוף כולנו באמת מגיעים לאותו מקום. מגניבה, פרועה ואופנתית ככל שאני רוצה לשקר לעצמי, בשורה התחתונה אני נשואה+1 שחולמת על בית משלה והעלאה במשכורת. והשיקוף העצמי הזה מול האורחים באירוע הבהירו לי בעיקר דבר אחד. אני חייבת להפסיק ללכת לחתונות. זה נורא מדכא.

מתעקשת לעודד חברים לצד החופה? כך תוציאי את המיטב מהאירוע

אם הדי.ג’י הגיע למזרחיתדרך השלוםמתוקה מהחיים – זה אומר שהקינוחים קרובים. תאלצי לקבל החלטה מושכלת – לנענע או לארוב ליצירות השוקולד פרווה. ובניגוד למה שאומרים המלצרים – גם הקינוחים נגמרים בסוף.
הגעת בעקבים ואת אוחזת בפעוט או שניים? שימי לב שהקפדת על פדיקור נאה או התכונני להפחיד את הכלה ברחבה.
השמלה החגיגית שלך, כן זו שתיכננת ללבוש אותה כבר חודשיים כי היא מחמיאה ונקייה והיא בגד של מבוגרים? אז היא תתלכלך. טרם הוחלט אם בידיים דביקות מקרטיבים או מצ’ייסר תועה. אבל היא תתלכלך.
אין טעם להשקיע בחוטיני לחתונה. זה לא נוח והכלה סובלת כבר מספיק בשביל כולנו.
נוכחות הצלם היא הזדמנות טובה להוציא תמונות מקצועיות בחינם. אל תקשיבי לו שהוא חייב לצלם את שבירת הכוס. זו סתם הסחת דעת! מצאי פינה פסטורלית עם רגע נייטרלי ודפקי בוק.
אין הגבלה חוקית לסלפי עם המתחתנים על הרחבה. דעי לקבוע גבולות באופן עצמוני.

והתשובה לשאלה הנצחית ‘מה לובשים לחתונה?’ *ראי סעיף 3