מחירי הייצור ההמוני חיסלו את תופרות הבית, אך לא חיסלו את הדמיון והתשוקה של המתלבשת לביטוי אישי
את מוסד תופרת הבית פגשתי לראשונה אצל חברתי חנהל’ה שהסמיכה אותי לעצב לה את שמלת הכלה.
עד שנות השמונים תופרת הבית היתה החלופה המקובלת ליצירת מלתחה חדשה. חוברות הבורדה היו מכתיבות את הטרנד ומספקות את גזרות הנייר הבסיסיות, חנויות הבדים סיפקו את מבחר אופנתי במידה ופעם פעמיים בעונה היתה מגיעה התופרת על מנת לרקוח מהבדים והחלומות שמלה חדשה. הדיאלוג בין בעלת המקצוע לבעלת התשוקה הפך אותן שותפות ליצירה, לעיצוב, לתהליך בו הבגד נרקם שרוול אחר שרוול. המלאכה המתמשכת שכללה מדידות, סימונים ובחירת כפתורים בגלנטריה השכונתית לוותה בציפייה ועוררה הערכה וכבוד לשמלה שבאה לעולם.
התפירה הביתית היתה נוהג נפוץ בעיקר מסיבות כלכליות. היה זול יותר לזכות בשמלה חדשה באמצעות שש שעות עבודה, 5 כפתורים ושני מטר בד מאשר לקנות אותה. אבל התהליך עצמו סיפק למתלבשת את ההזדמנות לבטא את עצמה, טעמה ולייצר מעט ייחוד בגבולות הצפופים של המודה.
המהפכה התעשייתית הגלובאלית האירה עולם חדש בו עלות שעת עבודה מתקרבת לאפס ככל שמרחיקים אל קצוות עולם וכך גם עלות חומרי הגלם אם מוציאים מהמשוואה איכות וסביבה. מחירי הייצור ההמוני חיסלו את תופרות הבית, אך לא חיסלו את הדמיון והתשוקה של המתלבשת לביטוי אישי. במקביל מרגע שגילתה הקונה טובת הטעם את נפלאות מחירי הכלום, היא מתקשה לשחרר את הארנק אצל התופרת היחידה שנותרה בעיר. הלקוחות ובעלות המקצוע נהגו להחליף ביניהן דעות, התנך היה חוברות בורדה שסיפקו את מיטב הגזרות במודה ואיפשרו לנשות העולם להתחדש בעשרות דגמים חדשים. מרגע שנסגר העיתון, חזרה התופרת לימי השבלונות, ופיתוח גיזרה חדשה הפכה להשקעה מרובה שאינה מצדיקה ייצור של שמלה אחת שמן הסתם עולה פי חמש מזו המוכנה בחנות.
כן, עדיף בהרבה לשלם על שמלה אפורה עם שרוולים קצרים מאתיים שקלים מאשר אלף שקלים ויותר. את השמלה במאתיים פיתחה הרשת הקמעונאית באמצעות מערכת דיגום דיגיטלי והגיזרה האחת משמשת לייצור אלפי יחידות. הטכנולוגיה אפילו מאפשרת פיתוח מקומי וייצור הרחק מעבר להררי האקולוגיה וזכויות אדם.
האתגר הגדול הבא הוא להטמיע את החלקים הדיגיטלים של הענף בתהליך הכמעט אינטימי של יצירה אישית ועדיין לשמור על מחיר ידידותי למתלבשת. איך עושים לפלונית חצאית מתנפנפת א סימטרית שתתאים לחולצת שיקגו, כשיש מעט לקוחות שחפצות במתנפנפת הפרועה הזו? איך מציעים פתרון גמיש דומה לתפירה אישית של פעם? בודאי צריך תחילה להגיד שרוצים חצאית כזו. צריך להמיר את האמירה הורבלית בבקשה דיגיטלית, לשלוח תמונה להמחשת הפרטים, או ציור בליוויית הסבר קצר, אפשר לייצר דיאלוג כמעט אישי באמצעים הטכנולוגים הקיימים. נכון, אי אפשר יהיה לחוש את הבד, קשה יהיה להצית את הדמיון בחומרי הגלם. אבל האלטרנטיבה היא לוותר מראש על החצאית, או להתלונן שאף רשת לא עושה את מה שאנחנו רוצים במידה שאנחנו רוצים, להתעלף מהמחירים הגבוהים של בגדי המעצבים כאילו הם לא שילמו מאה אלף שקלים שכר לימוד וכרגע סגרו להם את התנועה לחנות היחידה בגן החשמל בגלל חפירות הרכבת הקלה.
תודה צפרא, תמיד מרתקת. תודה על הידע שאת חולקת ועל הנקודות למחשבה שאת מספקת. שבת שלום.
תודה אריאלה! נעים לדעת
אישית , קונה בגדים בסיסיים ( ומכותנה 100 אחוזים בלבד ) ועושה להם המון שינויים כראות עיני , רקמה צבעונית ( זה גם מאוד מהנה ומרגיע ) , שינוי אורך , שינוי שרוולים , לאט לאט , בלי לחץ , זה יכול לקחת שנה .
לא מסוגלת ללבוש בגדים סינטתיים חסרי יחוד , פשוט לא מסוגלת. אז יש לי מעט , אבל כל פריט יחודי , מושקע ומרגיש אישי ונעים על הגוף
כל פעם שאני קוראת אותך, צפרא (ואני מנסה לעשות את זה באופן סדיר, פחות-או-יותר), אני מוצאת שאת מבטאת בדרך רהוטה וסדורה, מחשבות שמתרוצצות לי בראש, כמו במערבולת.
תודה על הסדר.
מסקנות חד משמעיות אין, אבל זרקור חשוב מופנה אל היתרונות והחסרונות של התעשיה הזו שלנו.
תודה חן, במקרה של כלכלת האופנה להכיר בחסרונות התעשייה היא פשוט הדרך הטובה
לחיפוש פתרונות אפשריים. בפסיכולוגיה אומרים שלהכיר בבעיה זה חצי הדרך לפתרון (אף פעם לא האמנתי בזה)