מקובל לחשוב שתמיכה בעסקים קטנים תשפיע לטובה על הכלכלה. הנתונים מראים אחרת. אז מה באמת צריך לעשות?

לפני כמה שנים, במסגרת התנדבותי בעמותה שמטפלת בנשים מוכות החותרות לעצמאות כלכלית, התבקשתי להעביר קורס של מספר חודשים לניהול עסקים קטנים בתחום האופנה, דהיינו בגדים ותכשיטים. איכשהו התחום נתפס כמשהו שכל אחת עם ידיים טובות, רצון וקצת עזרה, תוכל לבסס באמצעותו ערוץ הכנסה. דומה לו רק תחום המזון. גם שם נראה שכל בשלנית וכותשת סלטים יכולה במאמץ קל והכוונה פיננסית נכונה, להתפרנס מתבונת כפיים. הסיבות לכך ששני התחומים מייצרים את אשליית ההיתכנות הכלכלית, הן דרישות הסף המינימליות והאמצעים הבסיסיים הנדרשים על מנת לייצר משהו שנראה כמו מוצר נדרש. ביצים, קמח, סוכר ותנור – והנה לנו עוגיות שאפשר למכור. שני מטר בד ומכונת תפירה והופ – הנה שמלה שנראית בדיוק כמו של זארה.

התפיסה הזו, לפיה יש להעצים אוכלוסיות מוחלשות באמצעות הענקת כלים להקמת עסק עצמאי קטן, או הקמת עסקים שמטרתם לייצר להן תעסוקה, היא תמימה במקרה הטוב, אך מוטעית על פי רוב ובעיקר נשענת על תפיסה כלכלית מיושנת שיפה לאוזן ונוחה לשיווק, לפיה הצמיחה הכלכלית טמונה בעידוד עסקים קטנים. למה כולנו הורגלנו לחשוב כך? בגלל המספרים: 77% ויותר מכלל המשרות הן בעסקים קטנים, 95% מהעסקים במשק הם עסקים קטנים. אלא שהמספרים הללו לכל היותר מתארים את ההיסטוריה הכלכלית שלנו ורומזים על סיפור אחר לגמרי בעתיד.

העתיד שייך לתאגידים, לארגונים הגדולים, אלו שהאסטרטגיה שלהם היא לייצר כמה שיותר רווחים עם כמה שפחות משרות, ולהתחלק ברווחים עם כמה שפחות אנשים. זה הסיפור האמיתי, זו המציאות.
הארגונים הללו, שמהווים כ-5% ממספר העסקים במשק ואחראים על 50% מהתוצר הלאומי, הם הסיבה לפערי השכר האדירים בין השכר הממוצע לשכר הגבוה, והם אחראים לכך ש-1% מהאוכלוסייה גורף 25% מההכנסות.

מאחר שאומרים שכל מי שיש לו פטיש רואה בכל דבר מסמר, אז מתוך ארון הבגדים האוניברסלי הנה כמה מספרים, בהנחה שמה שקורה בעולם, קורה גם אצלנו, רק עם פחות נתונים ושקיפות. מה אפשר ללמוד למשל מאמריקה?

בשנת 1950 היו בארצות הברית כ 12,000 חברות מתחום הטקסטיל שנסחרו בבורסה.
בשנת 2013 היו 63 חברות מתחום הטקסטיל שנסחרו בבורסה.

ב-1950 90% מהייצור היה בשוק המקומי, במתפרות ועסקים קטנים ברחבי אמריקה.
ב-2013 2% בלבד מייצור הטקסטיל היה בשוק המקומי.

ב-1950 היקף המכירות של ענף האופנה כולו בארה”ב היה כ-10 מיליארד דולר.
ב-2013 היקף המכירות של הענף בארה”ב עמד על כ-200 מיליארד דולר, בעיקר ברשתות הגדולות.

ב-1950 ההפרש הממוצע בקרב 500 החברות הגדולות בארה”ב עמד על פי 20 בין השכר הממוצע בארגון לשכר הגבוה בארגון.
ב-2013 ההפרש הזה עמד על פי 330 בין השכר הממוצע לשכר הגבוה בארגון.

אז מה המדינה יכולה לעשות כדי לשנות את המצב? מה אפשר לעשות לשיפור התעסוקה והפרנסה של רוב האוכלוסייה? של האוכלוסיות המוחלשות? הדבר הנכון הוא כנראה לשאוף להקים ארגונים גדולים ומצליחים, ולהקפיד שהארגונים הללו יפעלו בהתאם למערכת ערכים צודקת וחברתית. שיגבילו את שכר הבכירים, שיעסיקו עובדים מאוכלוסיות מוחלשות, שידאגו לייצוג שיוויוני של נשים, שיפרישו נתח ניכר מהרווחים לטובת פעילות חברתית, ובעיקר שיחלקו את הרווחים שלהם לאזרחי המדינה שתמכה בהם בתחילת הדרך באמצעות כספי המסים.

יש להחיל חוקים ברורים של מותר ואסור, ראוי ושאיננו ראוי על ארגונים שמגייסים כסף מהציבור או נהנים מהלוואות מדינה. האקונומיסט דיווח על כך שכלכלנים טוענים שעלייתם של תאגידי הענק מחמירה את אי השיוויון בשכר בעולם. אם כך אין מנוס אלא להקים תאגידי ענק בבעלות העם ולחייב אותם מלכתחילה להתנהל בשיוויון יחסי ובהגינות. בנוסף אפשר לסגור את הברז של הכסף הציבורי בארגונים שאינם עומדים בסטנדרטים החברתיים. אין בעיה להמשיך לקיים קפיטליזם חזירי, רק לא עם הכסף שלנו.

אבל האם אפשר להחליט שמקימים ארגון גדול ומצליח? כן, צריך להתחיל בהמון עסקים קטנים שיש להם פוטנציאל לגדול, לייצר במקביל את האקו סיסטם והסביבה המקצועית שתאפשר להם לצמוח ולתת לסטטיסטיקה לעבוד. כעבור כמה שנים, שניים או שלושה יהפכו לארגון גדול ומצליח. ואלה יוכלו לפרנס את כלל האוכלוסייה.