השבוע שינסנו מותניים ובמאמץ מרוכז העלינו לאויר את הגרסה האנגלית של CO.CO. בשביל מה לנו אתר דובר נוכרית? כבר מיצינו את הפוטנציאל בשוק המקומי?

השבוע עלה בצניעות ובחשאי האתר של קו.קו בגרסה האנגלית. קובי השותף המהנדס שעמל על האתר שלנו מיום היוולדנו, פיתח, כתב, עיצב, הגה והרים לאוויר אתר מרהיב (לדעתנו) ומורכב, במו עשר אצבעותיו ומוחו הקודח.

בשביל מה לנו אתר באנגלית? כבר מיצינו את הפוטנציאל בשוק המקומי? מישהי לקתה במגלומניה כרונית?
אז הדבר היה ככה:
כשתפרנו את הרעיון והמודל הכלכלי שעומד במרכז החזון של קו.קו היה ברור לנו שיש לכוון גדול ורחב אם רוצים להפוך לעסק משפיע. ידוע שרעיונות יפים קל לקיים כשהם רעננים וקטנים, כשכולם מלאים נכונות לעזור ולתרום, וכשכולם מכירים את כולם. כמו לפני שנות אלף בקיבוץ.
כשהעסק צעיר ונלהב, אפשר להסכים בלחיצת יד, לסמוך על מילה בלבד, להסתפק ביהיה בסדר חברמני. ואין צורך במצע כתוב וברור ומוצהר. אבל אם מתכוונים לייצר שינוי בדרך חלוקת המשאבים בשיטה הקפיטליסטית, צריך להציע מודל שלפחות תאורטית, יכול להתקיים גם בארגונים גדולים. להצליח בקטן זה נחמד, להצליח בגדול זה אפקטיבי. זו השקעה שיש לה השפעה. אז איך יוצרים ארגון גדול שמתחייב לפעול אחרת מהמקובל? ארגון שמראש מכניס עצמו לסד של סט ערכים חברתי? כנראה אין מנוס מלהתחיל בקטן, אבל אז מהר מהר להגביר.

אז הגברנו. בארץ יצרנו את הקהילה הראשונה והדבקנו בחזון הכלכלי שלנו כארבע מאות ושבעים שותפות, שהשקיעו בחברה כמיליון וחצי שקלים ומכרנו מוצרים לכאלף וחמש מאות לקוחות נוספות. זה יפה מאוד, אבל מבחינתנו זו הוכחת היתכנות בלבד. הדגמנו שיש מנגנון שיודע לממן, לתכנן, לייצר, לשווק, לפעול בשיתוף ובשיוויון יחסי ולהחזיר לקהילה שתומכת בו. המנגנון הזה עוסק באופנה. אבל אי שיוויון וקפיטליזם חזירי, וניצול כספי ציבור וניצול ההמונים לטובת ארגוני הענק ששולטים בחיינו, הם סימפטומים שמתקיימים בכל מדינה, ובכל ענף כלכלי. התאוריה שסימאה את עיני העולם המערבי להאמין שהשאיפה של כל איש וכל ארגון למקסם רווחים, היא שתפריח את התחרות החופשית, התגלתה כאדמת בור.

אחרי המחקרים של פיקאטי, וזינגלס וגיא רולניק שמפרשן לנו אותם בשפה ידידותית למשתמשת, ברור שהקפיטליזם הוא  הרבה יותר צבירת כח ומשאבים, והרבה פחות תחרות חופשית ודמוקרטיה צרופה. נהפוך הוא. הקפיטליזם הנוכחי והתחרות החופשית, הם כמו החומר והאנטי חומר (פירוט בסלון התרבותי הקרוב בהרצאתו של פרופ’ יוסי ניר). הפיננסיירים והאקזיטיונרים השתלטו על הכלכלה ומקורות הכסף והם עושים בהם כבשלהם. היחידים, האזרחים, הפועלים של פייסבוק וגוגל ואובר ווויז, תפקידם בעיקר להניע את המכונה. הנהג שמח להרוויח כמה גרושים באמצעות המכונית שברשותו, ולכן הוא מסיע נוסעים עבור אובר. אבל מי שבאמת הרוויח בגדול הם היזמים וקרנות ההשקעה שהצליחו מצד אחד לפתות כל כך הרבה נהגים בעולם לעבוד בשבילם תמורת סכום פעוט, ללא זכויות, ומצד שני הצליחו לפתות מוסדות פיננסיים שמנהלים את כספו של הציבור, לקנות מהם חלקים מהחברה באמצעות הכסף של הפועלים, לפי שווי הרבה יותר גבוה. כל אלו מסבירים היטב מדוע צריך להציע דרך אלטרנטיבית להציל את הקפיטליזם ולהחזיר את ההון הציבורי לתפקידו המקורי. לשרת את הציבור.

אנחנו מקוות שהאתר באנגלית יסייע להפיץ את מודל מיזמי הרווח השיתופיים למדינות אחרות ולתחומים נוספים. יהיה נחמד מאוד להחליף ידע ומוצרים עם קהילות ברחבי העולם. ישראל היא יצואנית של ידע, וחדשנות טכנולוגית, ופורמטים של טלוויזיה. מי יודע? אולי יום אחד נהיה יצואנים של מודלים קהילתיים? קצת יומרה עוד לא הרגה אף אחד.