נדמה בשנים האחרונות שיפן הפכה ליעד הפופולארי ביותר בעולם. מבלי להפעיל את הלשכה המקומית לסטטיסטיקה, נראה כי הקולנוע היפני ממלא את הסינמטקים, הסושיות כבר הגיעו למסה קריטית, וכל בן ינוקא מתורגל באכילה באמצעות צ’ופ סטיקס כאילו מעולם לא טרח האדם הלבן על המצאת המזלג. יעל רוזנולד יניב אומרת, “למה לעצור שם? הביאו את יפן לכאן”, ואוספת מנהגים יפניים משפרי-חיים ואת המלתחה שמסתדרת איתם בטבעיות.

בשנת 1986 יצא לאקרנים סרטו של הבמאי רון הווארד, “היפנים באים”. בקצרה – עיר אמריקאית קטנה טיפוסית. מפעל שנסגר ונקנה ע”י תאגיד יפני. התנגשויות בין צוות ההנהלה היפני החדש לבין העובדים האמריקאים השורשיים. כל צד מבוצר בעמדתו התרבותית. ואיזה צחוקים שכך. ואחרי זה, איזה צחוקים שהיפנים מדברים בסלנג אמריקאי. ואחרי זה מוזיקת “הנעה לפעולה” ו-Lets Do It סוחף המונים מצד מייקל קיטון. הם הצליחו. הסוף.

כבר בשנות ה-60, פריחה כלכלית ותעשייתית ביפן, הובילה לכך שאמנים, מעצבים ואדריכלים מצאו השראה בחיבור בין תרבות הפופ האינטנסיבית האמריקאית לבין השפע הטכנולוגי שהתקיים בארץ מוצאם.
אבל, בזמן שיפן הרשתה לעצמה לפזול ולאמץ השראות מערביות, בפריז האופנתית עדיין טופפו על עקבי סטילטו והתהדרו בשפתונים אדומים כדם.
הזמן עובר לאט כשצועדים על פגיונות, כך שרק בשנות ה-80 הצליחו מעצבים יפניים, איסיי מיאקי, ריי קוואקובו (מייסדת בית האופנה “קום דה גרסון”) וקנזו טקאדה, להפוך את עולם האופנה על פיו, ולייצר את האפקט המכונה “גל ההדף”, כשהציגו גזרות שקראו תיגר על אידיאל היופי על דוגמניות בנעליים שטוחות (!).
מבצר ההוט-קוטור הפריזאי, על גזרותיו המהודקות וגימוריו נטולי הרבב, נחר בבוז. כמה מבקרים אפילו אמרו שנראה כי הבגדים הללו עברו איזו מלחמה.
המעצבים היפניים היו נחושים. הם הצליחו. ההתחלה.

כיום, עם גל החזרה למינימליזם המחושב, על רקע תרבות שפע עתירת גירויים, נכנסים לחיינו בשקט אופייני ה”וואבי סאבי”, מלווה במארי קונדו וסודותיה על קסמים יפניים.
ואצלנו הצהירו ממש השבוע כי חברות תעופה יפניות מובילות עומדות לנהור לכאן בהמוניהן.

ואם כבר, אנחנו בעד אימוץ של כמה מנהגים נוספים מהתרבות שהביאה לנו את הסושי והאוריגמי.

המנהג: טקס תה יפני

הסיבה: כי מדובר בטקס שנוצר ע”י אמן תה, תחום אמנות שצריך לשמר ולפאר. כי מייסד הטקס, סן נו ריקיו, האמין שמי אשר יעמוד כיאות בתהליך הכנת התה, מתחילתו ועד סופו, בעצם מתרגל זן. כי יופיים הפשוט של החפצים היומיומיים הוא חלק מהאג’נדה. וכי תה וסתיו הם השילוב הטבעי ביותר מאז האצה והאורז.

ואם כבר את עושה: כדאי שתלבשי משהו נינוח ורך, שתוכלי להתרכז בספל ובעוגיה הקטנה שלצידו.

אומה שיצרה מילה עבור “השמש המרפרפת בין העצים” (Komorebi), ומילה עבור “אישה העסוקה בקריירה שלה כל כך עד כי אין לה זמן לגהץ חולצות ולכן היא לובשת רק סריגים” (Nito-onna) הגיוני שתדע על מה היא מדברת, ולנו נותר רק להקשיב.