מה היה קורה לו יכולת לחזור בזמן ולשנות בו את כל העולה על רוחך? וכך, שוב ושוב, עד שהיית יוצרת את המציאות שבה נעים לך. מה אז? קומדיה פילוסופית מוסרת את האג’נדה שלה בנושא בדיוק סביב השבוע הזה.

השבוע, בתאריך ה-2 לפברואר, חל “יום המרמיטה” בארצות הברית ובקנדה. במהלך יום זה, ניתן לחזות בקהל אנושי רב, קפוא וצוהל, מתצפת על חורי מחילות המרמיטה, כדי שזו בתורה תנסה לראות את הצל שלה ולחזות כך את מועד הגעת האביב בשנה הנוכחית. ואין כמו מסורת ארוכת שנים (כבר מאז המאה ה-18) על מנת להוציא מהוליווד איזו התייחסות (ע”ע: סרטי חג מולד). על כן, היה זה אך הגיוני כי בשנת 1993 ייצא לאקרנים הסרט “יום המרמיטה” (שתורגם כאן ברוב כישרון ל”לקום אתמול בבוקר”). המחשבה על מרמיטה בעלת יכולות חיזוי מזג אוויר, יכולה להוציא את המיטב מהציניקנים שבחבורה, כפי שאכן יוצא תדיר מפיו של גיבור הסרט – החזאי פיל קונורס, המגולם ע”י ביל מוריי. קונורס (מוריי) מגיע בתחילת פברואר מקפיא למדיי לעיירה הקטנה פקסטוני, פנסילבניה, יחד עם המפיקה שלו, ריטה הנסון (אנדי מקדוואל), וצלם בשם לארי (בגילום כריס אליוט). המטרה: להגיש משם את תחזית מזג האוויר יחד עם פיל המרמיטה, כוכב בפני עצמו.

העיירה לובשת חג, התזמורת המקומית מצטחצחת, הלבוש המסורתי מככב  עם כובעי צילינדר ומעילי פראק לצד סוודרים חורפיים כעורים, והמזון האמריקאי הקלישאתי – מחמם. אידיליה. עם מפגש מחזור בלתי צפוי עם המעצבן מהתיכון, עם מפיקה שופעת טוב ואהבת אדם, עם ריקודים ושמחה בכל מקום, החזאי הציניקן חש עצמו בגיהנום עלי אדמות. רק תנו לו להגיש את התחזית המטופשת ולצאת מהעיירה הזו אל עבר הקור האורבני המנוכר והמוכר. ליקום היו תוכניות אחרות. סופת שלגים עזה חוסמת את הכבישים, וכל צוות ההפקה תקוע בעיירה פקסטוני לפחות עד יום המחרת. העניין הוא שיום המחרת לא מגיע.

לולאת זמן צינית לפחות כמו פיל קונורס האומלל, גורמת לכך שהוא נאלץ לחוות את אותו היום שוב ושוב, בדיוק באותו האופן במשך מספר לא ידוע של פעמים. לא רעיון כזה מופרך עפ”י ניטשה (וספרו “המדע העליז“).
לאחר ההתאוששות מההלם הראשוני, פיל מחליט לממש את הפוטנציאל הגלום בחיים נטולי-השלכות שכאלה, ומתחיל לחיות את היום הזה באורח המושחת ביותר עליו הוא מצליח לחשוב. הוא מאביס עצמו בכמויות ג’אנקפוד שיכולות לסדר מעמד VIP אצל הקרדיולוג המועדף עליו, הוא שודד כספי בנק, הוא מנצל את הדברים שהוא לומד על מנת להפיק מהם הנאה עצמית נטו. אוהבת האדם שלצידו, ריטה (אנדי מקדוואל), מביטה עליו לעתים קרובות בזעזוע מהול ברחמים. כנראה שהמבט הזה מזיז משהו בעולמו של פיל קונורס והוא מתחיל לחזר אחריה. חיזור שנענה כמעט תמידית בסטירת לחי מצלצלת. שוב ושוב.

כך שהיאוש לא נעשה יותר נוח. רק יותר מייאש. ברוב יאושו, מנסה פיל קונורס לסיים את לולאת הזמן הזו בכל דרכי ההתאבדות העולות על הדעת.
לא עובד.
העימות עם גישתו לחיים הופך להיות בלתי נמנע. כשפיל קונורס מספר על העובר עליו לריטה עמיתתו, היא מחליטה להעביר את הלילה יחד איתו על מנת לראות מה ומתי קורה מה שפיל טוען שקורה. ונחמד לו, לפיל, עם האינטימיות הזו. ועכשיו הוא מרגיש איזה סדק בקרחון חייו. את ה-2 בפברואר הבאים לאחר מכן הוא מתחיל להקדיש לשיפור עצמי – הוא משתמש בידע שלו על היום הזה כדי לסייע לכמה שיותר מתושבי העיירה הקטנה, הוא לומד לנגן בפסנתר, לדבר צרפתית ולפסל פסלי קרח.

מהפך. מציניקן לרומנטיקן!
וזה לקח רק – עפ”י חישוביהם של יודעי דבר שלקחו בחשבון את הזמן הלוקח עד להתמקצעות לרמה אותה מפגין פיל בפסלי קרח ובנגינת פסנתר – כ-34 שנים של אותו היום בדיוק. כעת, משעבר פיל קונורס את התהליך הזה שהכניס את כל הטוב הזה לחייו, יכולה גם ריטה לראותו באור אחר.
והם חיו באושר החל מה-3 בפברואר ואילך.

אג’נדת “יום מרמיטה” לקחת איתך הלאה –
הדרך הבטוחה לצאת מתקיעות חייך כוללת אופטימיות, אהבת אדם והתאהבות במישהו שגורם לך לרצות להפוך לאדם טוב יותר. כמעט אושו.

אם היית צריכה לחיות באותם הבגדים יום אחרי יום, למשך מי יודע כמה זמן, היינו ממליצות על שילוב שנע סביב השעון, ושיהיה גם נוח: