היא מהמעצבות הגרפיות המוערכות והעסוקות בארץ, מורה בבצלאל, נשואה ואמא לשלושה ילדים, לומדת נגינה ופיתוח קול ומקפידה לקחת יום חופש שבועי. איך מיכל סודאי עושה את זה? שירה ברויאר יצאה לברר…

״גדלתי בנהריה ליד הים, רחוק מעיצוב״ אומרת מיכל סודאי (46) כשהיא מתיישבת לראיון חגיגי לכבוד עליית האתר החדש של co.co. יש לה עיני איילה חומות, קול שקט ובטוח ואצבעות דקות שממששות את האויר כשהיא מתארת את ה look & feel, אותה איכות חמקמקה שהיא מבקשת לברוא כשהיא דוגמת פונטים ובוחרת צבעים.
יותר משנה עברה מאז התכנסנו, קובי ויזל, בונה ומעצב האתר של co.co. וחברי הצוות, בבית העץ הלבן בו מנהלת סודאי חיי משפחה לצד משרד פורה, כדי לקבל ממנה אישור והכוונה בתהליך בניית האתר שלנו. המפגשים הספורים עמה היו חוויה מקסימה של מקצוענות תכליתית, חיזוק ועידוד. הם גרמו לי לא לוותר לה, כשכמעט סרבה להתראיין.

מה השפיע עלייך כמעצבת?

״אמנם אני מעצבת אבל עיצוב הוא לא המהות שלי. עיצוב הוא כלי להעביר סיפור, תחושה, חויה אסתטית. זה מה שאני מחפשת. חויה שתפעיל לי את החושים, שתעשה לי נעים, כיף, שתזכיר לי משהו. גדלתי בסביבה מאד דלה מבחינה ויזואלית, הורי היו עולים צעירים, עסוקים בהישרדות. מצד שני, הם אנשים מוכשרים והדלות אילצה אותם להיות מאד יצירתיים. אבא שלי פיסל כל עוד נפשו בו ואמא שלי אלתרה מכלום וחצי ויצרה משאריות של בדים שמיכות ושמלות חדשות. היתה בבית חוויה חזקה שמתוך המעט שיש, אפשר ליצור משהו שהוא גם פונקציונלי וגם יפה. זה נשאר אצלי כתפיסת עולם. אני לא צריכה הרבה כדי להיות מאושרת. אני יכולה להנות מהכלב שקופץ בשדה, להרגיש את השמש על הפנים וזה לא פחות מהמם עבורי מביקור במוזיאון״.

יש לך אחים? אחיות? איפה הם היום?

״יש לי אחות, אמנית נהדרת, מירב סודאי, אח שחזר בתשובה וגר בשטחים, אח נוסף שגר בנהריה ועוסק במחשבים ואחות קטנה, שעושה את הדוקטורט שלה במשפטים בהרווארד!״

איפה נתקלת בעיצוב לראשונה?

״לא נתקלתי בעיצוב כעיצוב אבל הייתי מוצאת אוצרות בנהריה שהיתה בה אוכלוסיה גדולה של יקים. הייתי ילדה יחפנית, שחורה, בת עשר, שאוספת ברחוב את מה שהושלך. חפצים וספרי אמנות ישנים, בדים, פרחים מיובשים, שמלות. לראשונה ראיתי ונגעתי בדברים בעלי ערך, הבנתי שיש מקומות שבהם החפצים מטופלים, עשויים מחומרים איכותיים, ברמת גימור גבוהה. החדר שלי היה זירת עיצוב לא מודעת, הזזתי את המיטה, תליתי בדים, תמיד שיניתי את מיקום החפצים. הייתי מדפדפת בספרי אמנות, בכלל לא ידעתי שאני אוהבת אמנות אבל ראיתי שזה מרתק אותי והתחלתי לרשום ולצייר בבית״.

היית ילדה עצמאית?

״היה לי רצון להתפרנס מאז שהייתי קטנה. הייתי הולכת לזגג, מבקשת שאריות של חתיכות זכוכית, ממסגרת ציורים שלי ומוכרת לחברות. היצירה אף פעם לא היתה רק הנאה ומשחק, תמיד גם פרנסה. תמיד רציתי להזיז את עצמי קדימה. היום אני מבינה שלמדתי את זה בבית. התחלתי ללמוד ציור בזכות יוזמה של אמא שלי. בנהריה היתה מורה לציור, אמנית מדהימה בשם ורה לאון. הנכד שלה היה בגן בו אמא שלי עבדה כגננת ויום אחד אמא שלי אמרה לה, את יודעת, הילדה שלי מאד אוהבת לצייר, אולי תסכימי ללמד אותה? ורה לימדה רק בחוגים למבוגרים אבל אמא שלי שכנעה אותה. באתי לשיעור, ורה הושיבה אותי מול אגרטל, נתנה לי נייר, דיו וציפורן ואמרה, ציירי. יש לי תכונה, שאני מיידית. קודם כל אני מתחילה בעשייה ורק אחר כך חושבת. הייתי ילדה בקבוצה של מבוגרים, התחלתי לצייר והיא התפעלה שאני מציירת מייד, בלי שאלות. אחרי כמה שיעורים היא החליטה לפתוח קבוצה לילדים״.

איך התאפשר כלכלית להורייך לממן שיעורי ציור?

״יאמר לזכותה של אמא שלי שתמיד היתה לה את היכולת לראות מעבר. להבין מתי צריך להשקיע קצת יותר ואיפה״.

מתי ידעת מה תרצי להיות כשתהיי גדולה?

״בתור ילדה לא חשבתי שנועדתי לצייר, הייתי בטוחה שאני אהיה זמרת. בגיל 12 השתתפתי בתחרות זמר בצפון וזכינו במקום ראשון, אני ועוד שתי בנות. בינתיים המשכתי ללמוד ציור, זה היה קל, כיף, היה לי בחדר שולחן ענק וכל החברות היו באות אלי לצייר. כתלמידה הייתי די גרועה, רחפנית, שכחנית, חיה בבועה של עצמי. נהריה היתה עיר מדהימה לגדול בה. חוץ מהקטיושות והמחבלים שהכניסו המון מתח ולחץ, הערבוב הזה של האנשים, היה מעולה. יש בעיר כמה עוגנים, משפחות חזקות כמו שטראוס וזוגלובק וכמה מורים נפלאים כמו מורה למחול שהעמידה דורות של רקדנים שיצאו מנהריה וורה לאון שהיתה עבורי אור, פתח לתרבות. היא למשל עשתה לי מנוי במתנה למגזין אמנות גרמני, לא הבנתי אף מילה אבל דפדפתי, ראיתי, למזלי בתיכון נפתחה מגמת גרפיקה, שם שמעתי את המושג ״בצלאל״ והבנתי שאני צריכה להגיע לשם. היתה לי מטרה ללמוד שם את מה שאני טובה בו ולהתפרנס מזה.״

איך מימשת את המטרה ?

״את צריכה להבין שעד שהגעתי לצבא לא ראיתי שום דבר מעבר למציאות בנהריה, לא מוזיאונים ולא חוץ לארץ. לא היה לי מושג מה קורה בעולם אבל הצורך שלי בחויה אסתטית היה מאד עמוק. רציתי להתקבל ל״במחנה״ כגרפיקאית. נסעתי לתל אביב, עברתי את הבחינות הראשונות אבל בבחינת ידע כללי נכשלתי. זה היה בום! פעם ראשונה שפגשתי מציאות. בסוף העברתי את השירות הצבאי בתל אביב כגרפיקאית, גרתי בדיזנגוף, הייתי מבוהלת אבל זה היה טוב, נחשפתי לתרבות, הופעות, תערוכות והיתה לי חברה שהכירה את דני קרמן והלכתי ללמוד ולעבוד אצלו. התקבלתי לבצלאל ללימודי תקשורת חזותית ועברתי לירושלים. חוית הלימודים היתה מצוינת אבל גם מלווה בהרבה חוסר ביטחון.״

הרושם שלי ממך הוא דווקא של אשה מלאת ביטחון.

״מאז עברתי שינוי עצום. בבצלאל בכלל לא דיברתי, לא קראתי עד אז כמעט ולא ידעתי להגיד שום דבר על העבודות שלי. סיימתי בהצטיינות אמנם אבל בחויה הפנימית שלי הרגשתי שאני צריכה להשלים פערים. העשייה שלי קשורה באינטואיציה, משחק, חיפוש, ערבוב, זו עשייה שמפוענחת תוך כדי התהליך. כשלמדתי בבצלאל זה לא היה מקובל. צריך היה רעיון, קונספט ואני לא הבנתי את זה בכלל. בדיעבד אני מבינה שהתהליך שלי בריא אבל הרבה שנים חשבתי בגלל החויה בבצלאל שאני לא יודעת לחשוב על רעיונות, היום אני מלמדת שם קורס לפיתוח שפה גרפית.״

איך התבסס הביטחון שלך בעצמך?

״פיליפ בולקייה היה אחד המורים שלי בבצלאל. בשיעורים שלו הרגשתי שאני עושה את מה שאני אוהבת, שיש דיאלוג. חצי שנה אחרי הלימודים, התחלתי לעבוד במשרד שלו כמעצבת גרפית. במשך 13 שנה צברתי שם ניסיון מאלף. פיליפ מוכשר ומעניין ולמדתי ממנו המון על מוסיקה, אמנות, עיצוב. ניהלתי לו כמויות מטורפות של פרויקטים. עבדתי שעות על גבי שעות. הכל עניין אותי, הסטודיו מאד הצליח ויכולתי לעסוק שם אך ורק בעיצוב. כנראה הרצון החזק לשלוט בעצמי על החיים שלי והמוכנות שלי לעבוד קשה בשביל זה, בנו לי ביטחון״.

ספרי על בעלך, איך התנהלת בין עבודה לחיי משפחה?

״אני נשואה מגיל 25 ליובל בן ארי. הוא בחור מדהים, במקור מקיבוץ עין חרוד. הכרתי אותו במסיבה הראשונה בבצלאל, אחרי שבוע הוא התקשר ומאז אנחנו יחד. יאמר לזכותו שמהיום הראשון הוא היה בעדי. תמיד האמין בי, ידע איך להחזיר אותי לאיזון. יש לנו שלושה ילדים (14, 11 ו6 ). אחרי הלידה הראשונה הייתי בשוק, לא היה לי מושג איך לטפל בתינוק וחזרתי מהר לעבוד. משהו בי לא היה אז בשל לשינוי. אחרי כמה שנים התעייפתי. לא הייתי לגמרי בעיצוב ולא לגמרי בבית והרגשתי שאני רודפת אחרי הזנב של עצמי. התחלתי לסבול. יובל החכם אמר לי, את חייבת חלל משלך ליצור ובנה לי צריף בחצר. באותה תקופה ילדתי את יואב וכבר לא רציתי לחזור לעבודה. לקחתי פסק זמן, הייתי קמה בבוקר ונכנסת עם העגלה לצריף, מציירת, מפסלת, מניקה, זו היתה אחת התקופות היפות בחיי. כשחזרתי לעבודה חוויתי נפילה, הגעתי ממש לקריסה פיסית. יובל אמר לי, יאללה, הביתה. התפטרתי והייתי בטוחה שלא אחזור לעבוד, שאגדל ילדים בבית ובעלי יפרנס אותנו אבל תוך דקה בערך, עשיתי עבודה קטנה פה ועוד עבודה קטנה שם והעבודות התחילו לזרום.״

וכך החל פרק ב׳ בקריירה שלך?

״כן. הרצון שלי התעורר מחדש, זה שהיה לי חלל משלי מאד עזר לי וביום שהכנסתי עובדת נוספת, הבנתי שכנראה אני עושה משהו נכון״.

מה את עושה נכון לדעתך?

״אני יודעת להקשיב ואני יודעת לראות את הדברים בצורה בהירה״.

איך את עושה את זה?

״אני פשוט רואה את זה. בזכות הניסיון שצברתי במשך 20 שנות עבודה אינטנסיביות באותו תחום. ובגלל הבגרות והביטחון שיש לי היום. אני רואה כמה אנרגיה אנשים מבזבזים על אגו במקום להקשיב אחד לשני ולראות איך הדברים מתחברים. אני רואה מעבר לרעשים וסופגת ואז אני יודעת איך לארגן את כל הידע מחדש. התפקיד שלי הוא בעצם לחבר את הידע שמונח על השולחן ולהפוך אותו למשהו שיש לו צורה שכולם יכולים להתחבר אליה״.

תארי את תהליך העבודה שלך מול לקוחות –

״מדובר בתהליך מובנה. במפגש הראשון אני מכירה את האנשים ואת העשייה שלהם. במפגש השני אני לומדת לעומק את הנושא. אם מדובר בסדרת מוצרי חלב או עוגיות או יין אז אני מסתובבת במפעל, טועמת, מדברת עם אנשים, מצלמת, מרגישה את החברה לא רק בראש אלא גם במציאות. אני שואלת שאלות שקשורות באסטרטגיה ובזהות החברה. מה היא באמת עכשיו ומה היא רוצה להיות. לפעמים יש מוצרים מעולים באריזה נוראית ולפעמים אני כמו ארכאולוגית, צריכה לנקות את האבק ולהציף את המהות של החברה. מאותה נקודה יש המון גורמים כמו טכנולוגיה ותקציב ובעיקר יכולת שינוי שמשפיעים על התהליך. אנחנו עושים סדנה ובה אנחנו מחליטים לאן לוקחים את הדברים ואז אנחנו מכינים סקיצות ועושים פרזנטציה. עד שלב הפרזנטציה אני מאד מעורבת ומשם כשזה נכנס לביצוע אני מתערבת רק בנקודות הרלבנטיות״.

איזה בוסית את?

״אני תופשת את האנשים בסטודיו כקבוצת עבודה. אני אמנם הבוסית אבל אני חלק מצות שעובד יחד והדיאלוג שאנחנו מנהלים מאד חשוב. בסוף אני המחליטה אבל התהליכים נעשים יחד. כולם עוזרים אחד לשני, אין תחרותיות שזה ממש לא מובן מאליו, אני מקפידה שהעובדים יצאו בזמן הביתה, שיהיו להם חיים, אני לא רוצה שהעבודה תשחק אותם. בתחילת דרכי עשיתי 17 סקיצות לכל דבר ועבדתי שעות מטורפות אבל אני לא רוצה שהם יעברו כזה קושי״.

יש אנשים שלא תעבדי איתם?

״כן, אני לא אעבוד עם אנשים שהמוצרים שלהן שקריים או עם אנשים שלא נעים לי לדבר אתם או אנשים שאני לא מבינה אותם, זה לא ילך. אני שומרת בכוונה על סטודיו קטן ומסרבת להמון פרויקטים כדי שאוכל לשמור על השפיות וכדי שאוכל לעשות עבודה טובה״.

זה וויתור מודע על צמיחה כלכלית?

״כן, משאבי הזמן שלי מוגבלים. ועדיין, אני מטפלת בארבעים פרויקטים במקביל. כדי לעשות אותם טוב, אני צריכה להיות פנויה. לפני שנתיים החלטתי לשים לעצמי גבולות ברורים. חשבתי מה מעניין אותי וחשוב לי. מבחנתי לפגוש בבוקר אנשים שנעים לעבוד אתם ולדאוג לכך שהיום שלי יהיה איכותי ובריא זה יותר חשוב מלעשות עוד כסף. לפני שנתיים לקחתי מנהלת סטודיו, בנינו תשתית וזה שחרר אותי מהרבה מטלות שאני לא מבינה איך עשיתי אותם קודם, בשנה האחרונה החלטתי לקחת יום חופש בשבוע״.

מה את עושה בזמן שהתפנה?

״בבקרים אני לוקחת את הזמן לבהות שאני חייבת לעצמי כדי ליצור. אני צריכה זמן בעבוע, פעפוע, הרעיונות הכי טובים באים לי באמבטיה, אחר כך אני נכנסת לסטודיו ועובדת עד שבע כשבאמצע אני נכנסת הביתה לראות את הילדים. חוץ מזה, חזרתי לעסוק במוסיקה שזה משהו שרציתי הרבה זמן. אני לומדת לנגן בפסנתר וזה קשה להיות שוב תלמידה, שלא יודעת, וגם התחלתי ללמוד פיתוח קול. לשיר זה הדבר הכי חושפני עבורי. לשמחתי יובל מאפשר את כל זה, בלעדיו זה לא היה קורה. בשלב מסוים, נכנסה לעסק שלי המון עבודה והבנו ששנינו לא נוכל לעבוד במקביל. עשינו החלטה משותפת שהוא ידאג לבית ולילדים כדי שאני אוכל להתמסר לעבודה״.

זה נשמע כמו החלום הפמיניסטי המושלם…

״זה סידור מדהים כשאף צד לא מתוסכל. יש גברים שלא נוח להם מצב כזה אבל ליובל טוב והוא גם מעולה בזה, הוא איש חינוך מצוין. אנחנו צוות, שותפים. זה לא משנה לו שאני עושה ככה והוא עושה ככה. הוא אמר לי, לפחות כשאני אהיה זקן, אני לא אגיד אוי כמה חבל שלא הייתי יותר עם הילדים או שלא אמרתי לאשתי מספיק פעמים שאני אוהב אותה״.