זרמי אוויר קר הם דרכו של היקום להזכיר לך שבסוף הקיץ, המרק העירוני המהביל, הידוע גם כ”הליכה קצרה ברחוב”, יוחלף במזג אוויר נסבל יותר. יעל רוזנולד יניב נזכרת בזרם אוויר אייקוני אחד, ומגייסת את חוכמת ההמונים כדי למפות את זרמי האוויר המקומיים. יחד נעבור את הקיץ בשלום.

סיפור אמיתי: במהלך סוף השבוע האחרון הופתעו עובדי מפעל “נשר” לגלות כי אורח כבוד נחת אצלם במפעל. מה עשה נשר מקראי מהנגב במפעל שממוקם די צפונית על המפה? פקח רשות הטבע והגנים אליו פנה קב”ט המפעל הנרגש הסביר כי “עוברת עליו תקופה קשה“. נו בטח תקופה קשה, איך את היית מרגישה אם היית צריכה, ביודעין ובכוונה תחילה, להיכנס לתוך זרמי אוויר חם במזג אוויר שכזה כדי להתרומם?
לא משהו להיות עוף דורס בימי הקיץ, אני אומרת.

זרמים של אוויר קר, מאידך, הם דרכו של היקום להזכיר לך שגם אם את חיה במדינה מדברית ים-תיכונית מצויה, שיש בה 2,548 ימי שמש בשנה (ימי שמש זזים בקצב כזה שהם חייבים להיספר בשנות כלב), הסתיו המתקרא חורף – בוא יבוא.

והם מצוים כאן מסביבנו, זרמי האוויר הקר האלה. לכל אחת יש את הרחוב הזה, או תחנת האוטובוס המסוימת או בית הקפה הממוקם בדיוק ליד אחד כזה. בחיפה סומן רחוב פיקא, כמו גם המדרגות הנעות של הכרמלית. בתל אביב דווח על זרם אוויר קר ברחוב גאולה היורד אל הים מכיוון אלנבי (ותודה ל-י’ צחור שתזמנה). יש לי חלום, ובחלומי ממופים כל זרמי האוויר הקר לכדי מפה שמחולקת לכל בית ישראל עם פרוץ הפרומו-קיץ של חודש מאי.

הראשונה להפוך את זרמי האוויר לאייקון הצטלמה בשנת 1954 לסרט “חטא על סף ביתך”.
“מרגיש את הבריזה שמגיעה מהרכבת התחתית?
האין היא פשוט מעולה?”
מצחקקת לה מרילין מונרו בשמלתה הלבנה, בעודה נעמדת מעל פתח האוורור של הרכבת התחתית בניו-יורק.
“ממש מקרר את הקרסוליים” עונה לה הבחור שלצידה.

קשה לקבוע כמה קריר היה למרילין מונרו שם על הסט, בשעת לילה מאוחרת באמצע ספטמבר, כשהיא מוקפת בעשרות עיתונאים, מיקרופוניהם ומצלמותיהם, אלפי מעריצים תאווי מבט וג’ו דימאג’יו אחד, דאז בעלה.
תיאוריית קונספירציה אחת טוענת שהסצנה הזו היא-היא שהובילה לגירושין של בני הזוג זמן קצר לאחר מכן.
ג’ו שנא את השמלה ואת הסצינה כולה כינה “אקסביציוניסטית” בעודו עוזב בזעם את סט הצילומים. לא כל כך קרסוליים קרירים, יותר כמו כתף קרה, אאוץ’.

גם השמלה הלבנה המפורסמת בעולם מגיעה עם סיפור משלה. מעצב התלבושות וויליאם טרווילה החל לעבוד עם מרילין מונרו כשבאמתחתו כבר נמצא איזה פסלון אוסקר על עבודה שבוצעה היטב בסרט “הרפתקאות דון חואן” (1948). כשהחל לעבוד עם מונרו, היה רק עוד אחד מעשרות מעצבי תלבושות אחרים שהועסקו ע”י אולפני “פוקס המאה ה-20”. הוא עבד בצמוד (ובראיון חשיפה שהעניק אף אמר כי בצמוד מאד-מאד-עם-הטבות במשך תקופה קצרה) עם השחקנית במהלך שמונה מסרטיה.

לאחר מותה של מרילין מונרו, התייחסו לשמלה, כמו גם לכמה תלבושות אייקוניות נוספות המזוהות עמה, כ”קולקציה האבודה”. מסתבר כי טרווילה פשוט נעל אותן אצלו, והן נותרו נסתרות מעין הציבור עד למותו בשנת 1990.

השחקנית דבי ריינולדס רכשה את שמלת הקולר הלבנה עבור אוסף מזכרות מסך הזהב שלה ב-200$.
כמה שנים מאוחר יותר, כשנאלצה למכור אותה עקב פשיטת רגל, שילם הקונה הטלפוני 5.6 מיליוני דולרים.
כי ככה זה כשמחברים שמלה קלילה עם זרם אוויר קר ומפתיע, אייקונים נוצרים.

להפיכה פוטנציאלית לאייקון, אנו נזדקק לאחת מהבאות: