על מה נדבר עם אושפיזינו בסוכה, ומה בין רימונים בשלים, סמל הפריון, לשמלות מיותמות

חג הסוכות, שכינויו החקלאי הוא חג האסיף, הוביל אותי בדילוגים אסוציאטיביים לא ברורים לחשוב על המשמעות של הפריון, או נכון יותר – פריון העבודה. מונח שמרבים לגלגל בו כשבוחנים את מצבנו הכלכלי, בעיקר בהשוואה למצבם של האושפיזין שאנחנו מזמנים לסוכתנו הקונספטואלית או למרחבי עולמנו המערבי.
פריון עבודה מתאר את רמת הפרודוקטיביות של העובדים במשק ומחשבים אותו בגדול על ידי חלוקת התוצר הלאומי הגולמי של מדינה חלקי מספר העובדים בה. ובעברית, אם בשנת 2014 מדינת ישראל ייצרה חלב, גבינה, הייטק, תפוזים, מגבות ותותחים בשווי כולל של כטריליון שקלים (12 אפסים למי שמסתבכת), ואומרים לנו שהתל”ג לנפש היה כ-38,000 דולר שהם כ-135,000 שקל, הרי שזהו הנתון שמייצג את פריון העבודה בארץ ישראל היפה שלנו.

במאמר שהתפרסם בדה מרקר, נכתב שפריון העבודה בישראל הוא הנמוך במדינות ה-OECD, חוץ מאיטליה. לעומת זאת עיתון גלובס מנחם אותנו שהפריון בישראל גבוה מזה שביפן ושם כתוב שהתוצר לנפש הוא כ-80,000 דולר, כנראה בגלל שמספר העובדים בישראל הוא כשלושה מיליון סך הכל.

האיטלקים החבוטים שהגיעו למקום האחרון מבין המדינות המפותחות, גילו שהאוצר המסורתי שלהם, שנקרא מייד אין איטלי ופרנס אותם שנים רבות, הוא תו איכות עד שזה מגיע למחיר. העולם מעדיף לקבל מייד אין איטלי במחירים של מייד אין צ’יינה. ואכן, בביקורי במפעל אריגה מפואר בסין הוקסמתי לראות את המכונות שרות ומייצרות מטרים אחר מטרים של בדים ששוליהם רקומים בגאווה – מייד אין איטלי. האיטלקים כנראה עדיין מחפשים תחליף לתעשייה המפוארת שלהם בנסיונותיהם להיחלץ מהתחתית.

הפריון בישראל גבוה פי 3.5 מזה שבמדינות המתפתחות (השווקים המתעוררים קוראים להם באביביות רומנטית בז’רגון הכלכלי) בהן הודו, ברזיל וסין. הסינים עושים מאמצים כבירים לשפר ביצועים. רבעון אחד חלש, והבורסות בכל העולם צונחות לאזור הפחד ואי הוודאות.

אבל אני, שיש לי תעודת בגרות קיבוצית מהתקופה שבה מתנדבים זהובי בלורית הרבו לפקוד את הדשאים ולבלבל לב נערות, מנסה להבין: לפי ההגדרה והנתונים האלו, אם מייצרים את אותו סכום התוצר, אבל באמצעות פחות אנשים, אז זה אומר שפריון העבודה עולה?
אם מפעל תפירה סיני מעסיק 1,000 פועלים והתוצר השנתי שלו עומד על כ-11 מיליון דולר בשנה, הוא יכול להעלות את הפריון על ידי זה שהוא יפטר 100 פועלים ויפיק הרבה יותר מאלה הנותרים לא? הוא יכול, למשל, לייצר מגוון קטן יותר של מוצרים ובכמות גדולה בהרבה לכל מוצר. כך תעלה היעילות ופריון העבודה יגדל, נכון? אבל לפחות פועלים תהיה עבודה והאחרים יעבדו הרבה יותר קשה.
וזה בדיוק מה שקרה בישראל וחברותיה המדינות המפותחות. את התעשייה עתירת הכפיים היא השליכה ברוב חדווה על המדינות החשוכות והמתפתחות, אלה גילו שהכמויות הגדולות הן תנאי ליעילות, והחלו לייצר כמויות גדולות בהרבה ממה שהעולם יכול לצרוך. הלקוחות בעולם המערבי, שהתפתו למחירים המופחתים של הכמויות הגדולות, הוסיפו אלפי נקודות מכירה כדי למכור במהירות את הכמויות האדירות הללו. המחירים הראשוניים קפצו רק כדי לרדת במהירות במבצעי אמצע עונה סוף עונה ואחרית האופנה, תוך עיוות הצריכה ושבירת יחסי האמון והסכם הסחר הבסיסי שבין ספק לצרכן.
העובדים המפוטרים של העולם התעשייתי הישן של פעם עדיין מחפשים תחליף תעסוקה הולם. בני המזל אולי יהפכו להיות מהנדסי מחשבים ומדעני גרעין, אבל רובנו ניוותר ללא עבודה כלבבנו.

בפעם הבאה שנשב בסוכתנו, נקלוף רימונים ונשוחח עם אושפיזינו, אולי נתהה האם פריון העבודה הוא המדד הנכון או אולי כדאי למצוא מדד המעיד על צמצום הייצור ביחס הולם יותר לצריכה בפועל.
רימונים שהבשילו אך חרקים השיגום והם צנחו אל סופם, משביחים את הקרקע. בגדים שיוצרו ובצורת הקניות הותירה אותם מיותמים במחסנים, נשלחים לגריסה באין דורש, כי העולם יכול למחזר רק עשירית מהפסולת שאנחנו מייצרים בשם חופש הבחירה והטעם. וזה, מזיק לאדמתנו עד מאוד.
חג שמח