סדנת רישום עם האמנית מאיה כהן לוי בנאות סמדר, הביאה את שירה ברויאר למקום מזוקק ונדיר, שבו התהליך הוא היצירה עצמה והמורה היא מודל פמינסטי.
צילומים: שירה ברויאר.

״יצירה יכולה להתרחש בתהליך שאין בו טיפת ציניות”. מאיה כהן לוי אומרת את המילים שלה חדות ומדויקות. “ציניות זה היעדר אמון בעצמך, בכנותם של אנשים סביבך, זה מצב בו הכל נדמה לך תועלתני ומונע מאינטרסים בלבד. אמנות לא יכולה להיות כזאת וגם אין בה טעם. אמנות עושים כשיש עניין ותשוקה לדבר וכשיש ציניות, זהו מכשול“.

אני אחת מ-16 שהדרימו לנאות סמדר לסדנה שמאיה עורכת לתלמידיה פעם בשנתיים, בקיבוץ הפורח בישימון שהיתה בין מקימיו. אנחנו מתכנסים סביבה בצל העצים. השמש שוקעת. עוד מעט נשב לארוחת הערב, ונאכל בדממה כמנהג המקום. בתשומת לב מלאה. אחר כך נצא לדשא. חברי הקיבוץ, שיש בהם ריכוז יוצא דופן של גברים נטולי כרס ושופעי שיער ונשים קורנות, יושבים שם בתום כל ארוחה עם כוס תה צמחים, ומשוחחים. גם קפה שחור הולך. אין פלאפונים. אין גאדג’טים. יש דיאלוג. הקשבה. קשב. והמדבר שסביב.
ועוד משהו אחר קורה פה: פעם בחמש שנים כולם זזים – כל משפחה עוברת לבית אחר בקיבוץ, וכל חבר עובר לתפקיד אחר. ככה שומרים פה על גמישות ופתיחות. חומר למחשבה.

אנחנו בעיצומה של סדנת רישום בת חמישה ימים, שעוסקת בתהליך היצירה עצמו. מחר בבוקר, יום לפני סיום, כל אחד מאיתנו יקבל דף ענק ויתבקש לצייר את חוויית המדבר שלו. בשחור לבן ובכלים שקיבל במהלך הסדנה: יכולת התבוננות, עיבוד ופתיחות לעולמות ביטוי פנימיים.
תרגיל מספר אחת: לצייר מתוך התבוננות שחוקרת את ההתבוננות עצמה.
ערב הגעתנו, טיילנו במדבר ואספנו אובייקטים שמצאו חן בעינינו. חזרנו עם קוצים, אבנים וענפים לסטודיו וציירנו אותם מתוך התבוננות מדוקדקת.
תרגיל מספר שתיים: לקבל השראה מהסביבה. הרעיון הוא לצאת בזום-אאוט מהאובייקט שבחרנו לסביבה שלו. בבוקר יצאנו וצילמנו את הנופים. לפני כן הלכנו. הליכת בוקר מוקדמת בטור, כמנהג המקום. בתשומת לב מלאה ובלב פתוח.
תרגיל מספר שלוש: לרשום את האוביקט תוך חיפוש אחר מפגש בלתי אמצעי אתו. זה קורה בכמה דרכים. דרך עבודה בחומרים מגוונים (פחם, גיר, דיו, אקריליק), דרך עבודה על פי מקצב המוזיקה שבחלל הסטודיו ודרך התמסרות לכתמים שמאיה מבקשת שנתיז על הנייר, בלי לפחד לתת לאקראיות להוביל אותנו להתנסויות בלתי מוכרות. וככה, כל יום, כל היום עד הלילה. קשב, לתחושות הגוף, לכפות הרגליים הנוגעות בחול הרך או בחריצי האדמה המבוקעת בהליכת הבוקר, או לליטוף הרוח בהליכת הלילה, תחת חופת כוכבים.
“כשאין לך זמן לעכל, לסנן, ולארגן, מתחילים לצאת דברים חדשים ממקומות אחרים” מסבירה מאיה את כוחה של האינטנסיביות המכוונת.

תרגיל מספר ארבע: יצירת עבודה גדולה (מטר שישים על מטר עשרים) שתהיה תימצות של חוויית המדבר האישית של כל אחד מאיתנו. בשלב הזה מאיה מותירה אותנו לבד מול הדף הריק. 15 דקות בשקט מול הדף הלבן. ואחר כך, יצירה חופשית. מעכשיו ועד למחרת בבוקר, מורתנו הנדיבה, המייעצת, המכוונת, לא עונה יותר על שאלות. רק בסוף הלילה, כשאני עומדת מול העבודה הגמורה שלי, אני מבינה איזה מהלך גאוני היה זה מצידה. להניח לנו למצוא את דרכנו בעצמנו, מתוך תוכנו.

מאיה כהן לוי, מורה , אמנית, רעייה ואמא לשניים, היא אישה שיש מה ללמוד ממנה
“כשהייתי סטודנטית לאמנות בקלישר בסוף שנות ה70, הייתי בהריון. אמן בכיר שהסתובב אצלנו וראה אותי במסדרון אמר לי – את אמנית כבר לא תהיי”. האווירה היתה שלא משנה כמה את מוכשרת, אם תתחתני ותלדי כבר לא תהיי אמנית.  “כל האמניות בשדה האמנות הישראלית אז היו ללא ילדים. מבין כל המורים לאמנות שהיו לי, רק אחת היתה אשה, לא נשואה וללא ילדים. הקונפליקט היה גם בתוכי. האם אני גם יכולה גם לעשות אמנות וגם להיות אמא טובה?”

איך פתרת את הקונפליקט?
“חשבתי על אמא שלי. רינה לוי (רנטה בראון) שהיתה אמנית טוטאלית וגם אמא לשלושה ילדים עד לפטירתה בגיל 38. דרכה ראיתי שאפשר להיות טוטלית באמנות וגם בלהיות אמא. ידעתי שאני רוצה משפחה וילדים וחשבתי שאני אמציא דרך לעשות את זה.”

איך עשית את זה?
“יש לי בן זוג פמינסט, דוד כהן לוי (שחקן, במאי והמנהל היחידה לחינוך התיישבותי במשרד החינוך). היתה בינינו הסכמה בסיסית, שלכל אחד יהיה מקום מלא ושהעבודה של כל אחד מאיתנו חשובה באותה מידה. זה בלתי אפשרי להלחם על מקומך כאשה מול כל העולם ואחר כך להלחם כאשה גם בבית. למרות שזה מאד לא פשוט כי בהתנהלות היומיומית יש לכל אחד ויתורים ותסכולים, זה התאפשר בזכות שיתוף פעולה מלא בינינו.”

את רואה שינוי במצב הנשים האמניות היום?
“בטח, לדור האמניות הצעירות יש מודלים אחרים והן רואות שזה אפשרי. הן דור פמיניסטי שצריך להוביל את הדרך ולהמשיך ולהתקדם. גם הגברים מבינים את זה היום. זה לא דומה למה שהיה בסוף שנות ה-70 ותחילת ה-80. היום לא רק שיש יותר אמניות אמהות לילדים, היום יש הרבה יותר נשים במוזיאונים ואוצרות. היום הכל אפשרי.”