בשנים האחרונות אנחנו עדים לטרנדים שונים שתופסים תאוצה, כמו הטפה נגד קניות וקידוש ארון הבגדים המשומשים. לפני שמאמצים טרנד כזה או אחר שווה להתבונן בתמונה הרחבה.

החוסר הכלכלי של השנים האחרונות הביא לקדמת הבמה את טרנד הצרכנות הנבונה, שבאה לידי ביטוי בדרכים שונות, דרכים שמתחילות באידיאולוגיה ומסתיימות במחיר. אם נתייחס לתחום האופנה, שהוא הבריכה בה אנו שוחות, הרי שמאז ומתמיד חיו לצד חנויות מותגים נחשקים, חנויות יד שניה בהן אפשר היה למצוא פריטים של אותם מותגים, מקולקציות מוקדמות בנות עשרים שנה. האוצרות האלו אהובים בעיקר על צעירות שנולדו  אחרי הבגדים. מרחק השנים והניגוד בין לבלוב הלובשת והבגדים המשומרים בנפטלין, נוסכים לווית חן רומנטית בפריטים הארכאיים. כך נולד הווינטג’, סגנון הלבוש החביב הזה לא מסתפק במקורות. פריטים שמורים היטב הם יקרי המציאות, לעומת זאת הגלובליזציה שפרצה לפני כעשרים שנה ופתחה את שערי הייצור במחירי כלום, אפשרה להרבה אתרים ומותגים לקום ולהתפרנס מייצור ומכירה של פריטי וינטג’ חדשים למשעי. הייצור הזול דחף לחגיגות שופינג הדוניסטיות, ואלופי השיווק במערב קראו להחליף מלתחה מצומצמת במלתחות ענפות ומתחלפות, שהרחיבו ארונות והפכו כל נערה במעמד הביניים לאימלדה מרכוס קטנה.

אלא שבמקביל, בגלל התחרות ראש בראש של פועל במאתיים דולר לחודש בפועל של אלף (שכר המינימום דאז), נסגרו מפעלי ייצור במערב. מקורות הפרנסה החדשים השתייכו למה שקראו אז בחדשנות בועטת “כלכלת שירותים”. מוכרים, יועצים, מנהלי כספים ומשפטנים, מלצרים, מתכנתים, כל מה שאנשים עושים בצווארון לבן או בטישירט, וכמה שפחות מכונות או פועלים. בעידן כלכלת השירותים הפכו רשתות בוטיק למפלצות בנות מאה או אלף חנויות, נבנו קניוני קניות מופלאים והשופינג הפך לבילוי המרכזי וחלק אינטגרלי מהיום יום. כל יום.

לרגע אפשר היה לחשוב שאפשר להמשיך כך לנצח, אבל אז גבר המצור על הארנק של 99% מאוכלוסיית העולם, והיום יום נאלץ להדק את החגורה. באוהל ממילא אין מקום ליותר מדי דברים, ולעובדי המשכנתאות שאיבדו את ביתם במשבר הסאבפריים, אין ארון מתאים להכיל את הגרדרובה המתבקשת. ואז נולד הטרנד שמטיף לצרוך מעט. ממש מעט. והענף הראשון שעלה על הגרדום הוא כמובן – האופנה. כי בגדים נחשבו למותרות. זה נהיה אחלה ללבוש רק בגדים שמקבלים, המוחים הלוהטים הכריזו שהם לא קונים שום דבר חדש, וללבוש את אותו הבגד שוב ושוב נהיה בון טון מתריס ולגיטימי, עיין ערך סטיב ג’ובס, שנהג להופיע תמיד לבוש ג’ינס וטי שירט שחורה, וסימן מגמה ברורה: החדשנות עוברת מהאופנה לטכנולוגיה. בגדים זה שטחי, טכנולוגיה זה מתוחכם. אם יש לך את הסמרטפון הכי חדש, זה בסדר להיות שלוך.

יש להניח שרבים ורבות שמחים באופנת הצנע החדשה. אחרי הכל היא חוסכת לא מעט כסף. אבל צריך לזכור שמרגע שנסגרו שערי המפעל ונדמו המכונות, תרבות הצריכה היא המפרנסת העיקרית במדינות המערב. גם בישראל זרועת הקניונים, מוצרי הצריכה הפשוטים הם יתד נאמן בכלכלה. 80% מהפדיון בקניונים מגיע מחנויות ההלבשה. שמונים אחוז! דבקות בצריכה החסכנית תביא לירידה חדה בפדיון, שיביא לירידה חדה בהכנסות החברות. ברוני השמטעס וטייקוני הנדל”ן המסחרי, עלולים להתרסק לקול צהלות ההמון, אבל בתסריט כזה, גם השקעות סולידיות של הפנסיה שלנו בחברות האלו שנסחרות בבורסה, לא תצלחנה. וההתייעלות לא תאחר לבוא. ובהתייעלות לא מתכוונים להפחתת שכר המנהלים והבונוסים, אלא לפיטורי העובדים והמנהלים הזוטרים. כמותם יש תמיד עוד, רק יותר רעבים, שיסכימו לעבוד הרבה יותר בשביל הרבה פחות.

לכן, לפני שטוענים בנחרצות שצרכנות מוגברת היא רעה, צריך לבחון אם אפשר לקיים אותה באופן יותר מכליל, במודל של כלכלה שיתופית, ולעודד השקעות בדרך שתועיל  לכלל החברה ותייצר שינוי דווקא בתחומי החיים היומיומיים. צריך לזכור שבכלכלה הנסמכת על שרותים וצריכה בעיקר, ההוצאות שלנו הן גם הכוח בידינו. הן מייצרות עבודה ואנחנו יכולים לבחור את מי נפרנס. אם היינו מחייבים את החברות בשוק ההון, שעושות שימוש בכסף צבורי, הכסף שלנו, להפריש 10% מהרווחים המחולקים לטובת הקהילה ולהגביל את שכר המנהלים לפי עשרה בין השכר הנמוך לגבוה, היה מתפנה במהירות, הרבה יותר כסף מזה שמושקע היום דרך הפילנתרופיה המקובלת שמחפשת IMPACT INVESTMENT. צעד כזה היה מייצר שינוי עולמי אמיתי, עם השפעה הרבה יותר גדולה מההחלטה להפסיק לקנות בגדים.