הסוגריים באחת מהתשובות שלה הסגירו את העובדה שאני שייכת לדור שזוכר את אלונה פרידמן, שותפה 227. איך אפשר לשכוח יפיפיה אינטיליגנטית שכזו? על סמך ההתכתבות בינינו אני מוכנה להכריז שהיא משתבחת עם השנים, ומציעה לכן לעקוב גם אחרי מה שהיא כותבת.

מגלה בת כמה?
בטח, בת 44, לא סוד. מרגישה בת 26

מאיפה?  
במקור מכפר סבא, עכשיו בתל אביב

משהו על המשפחה
אמא לחמישה ילדים, בני 7-17, שתי בנות, שלושה בנים, בלי תאומים, כולם מאותו אבא.. ולא, אני לא דתיה.  עכשיו עניתי על כל השאלות שעולות בראש של מי ששומע על מספר הילדים שלי.

איפה היית ומה עשית?  
אני כל הזמן פה. רבים זוכרים אותי מימי ״הזוהר״, ימי כדוגמנית. זה היה מגיל 14 ועד הגיוס, אבל כנראה שהטבעתי חותם, כי זוכרים אותי מאז (כמובן שתלוי בגיל הזוכר..). לקראת הצבא החלטתי לפרוש ולהתגייס ככל נערה בגילי. הצבא היה חוויה שלא התכוונתי לוותר עליה ואני שמחה שהתגייסתי, למרות הוויתור שהיה כרוך בכך.
כשהגעתי לצבא תמו ארבע שנות צום, כפי שחייבה אותי הדוגמנות, עליתי במשקל ונפתח דיון שלם במידות גופי. אנשים כעסו עלי שהרסתי ״רכוש ציבורי״. אני! הרסתי את גופי! והוא הרכוש הציבורי! כמובן שהייתי שמחה להתעורר בבוקר רזה, אבל לא הייתי מוכנה עוד לסבול בשביל זה. שירתתי כקצינה ולאחר הצבא הלכתי ללמוד.
אני בעלת תואר שני בתקשורת, מגדלת את החמישה, מנחה מדי פעם תכניות בטלויזיה, כותבת בליידי גלובס, מאוד אוהבת את העבודה בתקשורת.  מתכננת הרבה תכניות גדולות. סוג של דברים שעושים ״אחרי החגים״. רק לא אמרתי אילו חגים. דחיינית.

מה כתוב על כרטיס הביקור הדמיוני שלך (בלי צניעות בבקשה)?
״נהגת בוס״. (בעיקר על רקע ׳המצב׳ בתקופה האחרונה, בה אני לא מאפשרת לילדים שלי לנסוע באוטובוסים. עכשיו תכפילי חמישה ילדים בבתי ספר, חוגים ואימונים ותביני כמה אני על ההגה…)

ואם היה לך כרטיס באתר שידוכים?
מקווה מאוד שלא אחזור שוב לשוק, אני מניחה שהיה כתוב: ׳לא דחוף׳

מה השפיע על הטעם שלך?
בהתחלה אמא. בכפר סבא של פעם, אמא יכולה היתה להביא הביתה בגדים למדידה ולהחזיר את מה שלא טוב. כך שמלכתחילה הבחירה היתה שלה. לקח זמן להתנתק, לחיות לבד, ולאט לאט להבין מה אני אוהבת ומעדיפה ללבוש. לפעמים גם קונה בגדים שמביאים לי לתכניות.

הכי אוהבת ללבוש?  
נוח, לא צמוד מדי, בגד שבו לא צריך כל הזמן להכניס את הבטן ולנוע במודעות, כי עם כל תנועה משהו יכול להיחשף או להשתבש. אני אוהבת לנעול עקבים, חושבת שזה יפה ומחמיא, אבל נורררררא לא נוח ולכן, לצערי, נועלת אותם פחות ופחות. מה שלא אומר שאני קונה אותם פחות…  כל פעם בטוחה שבנעליים האלה זה יהיה אחרת.

עם מי את הולכת לקנות בגדים?
לרוב הולכת לבד. לרוב הרכישה גם לא מתוכננת.

אוגרת או מוסרת?
יש פריטים שמוסרת בשמחה ויש פריטים שאני אוגרת – בעלי ערך סנטימנטלי, מיוחדים, וכאלה שאני עוד מקווה ׳להיכנס אליהם׳. יש אפילו ג׳ינס קרוע שקניתי בגיל 17 (!!!) בשוק הפשפשים בפריז ואני לא מסוגלת לזרוק. מתה עליו. אני לא חושבת שכבר אי פעם אכנס אליו, אבל הוא מקפל בתוכו זכרונות.

פריט הכי יקר בארון –
תיק שפשוט קרא לי בקול

אם היית יכולה לשנות דבר אחד בעולם?  
שקט. קץ לאלימות, גם עם אויבינו, אבל בעיקר בינינו. זאת הסכנה האמיתית- הגסות, הרוע, האלימות המתלהטת על כל שטות ברחוב, הקלות בה נשלפים סכינים ומונפים אגרופים על כלום. תחושת הבטחון האישי שאבדה, בלי קשר לטרור.

מישהו להיפגש איתו?  
הייתי שמחה להיפגש עכשיו עם סיינפלד ואשתו, כשהם מגיעים לארץ.

מה את מאחלת לבתך?
שתמצא את דרכה העצמאית, הנכונה, המדויקת, בלי לחשוב מה יגידו אחרים. שתגדל לעולם שקט, בטוח ופתוח ותגשים את מה שיעשה אותה שמחה. כך לשתי בנותי וגם לבנים.

מילה על כסף
טוב שיש, מדאיג כשאין. תמיד אומרים שכסף לא יכול לקנות אושר ובריאות. אני מניחה שזה נכון, אבל כנראה שהוא מוריד דאגה אחת מהראש…

בקשה/  אמירה/ משהו ל-CO.CO
כיף ונעים להיכנס לחנות. היחס האישי והחם, החדר המעוצב, המפגש הבלתי אמצעי עם המעצבות, האירועים ללקוחות, תחושת העשייה בעצם הקולקטיב. עם זאת, לדעתי צריך להרחיב את טווח המידות ולייצר בגדים גם יותר גדולים, שיתנו מענה לאוכלוסיה גדולה ומקופחת של נשים בקהילה.