שני מיילים, זה כל מה שזה לקח (מנסה לעודד אתכן, גבירותיי, לענות על השאלון שלנו). וכדי שתבינו עד כמה זה קל ונעים, ראו מה מגלים בשני מיילים: אם לארבעה מוכשרים, רפתנית שהפכה אשת חינוך שהפכה מנהלת הקהילה שהפכה יזמית של פרויקט אופטימי המחבר בין אחים ואחיות פלסטינים וישראלים. גילי בנארי – בכבוד!

מגלה בת כמה?
בטח, הרווחתי את שנותיי ביושר, אני בת 55. חבל לי שנראית יותר..אבל, זה מה יש.

באמת נראית יותר? את חושבת ככה או שאומרים לך? ובת כמה את מרגישה?
באמת נראית יותר 🙁 כאשר אמרתי שיש לי יום הולדת עגול בגיל 50, נשאלתי אם 60. אנשים מופתעים שאני רק בת 55. מרגישה…בת 30, חוץ מהכושר.

מאיפה?
חברת קיבוץ קלי”ה מזה 30 שנה.

איך הגעת? ואיפה גדלת לפני?
משפחתי הסתובבה לא מעט. נולדתי ברמת גן, בסוף כיתה א עברנו לארה”ב (אבי עשה דוקטורט ב NYU) חזרנו לרמת גן, עברנו למוצא ואז ירושלים.
כלומר, את שנות התיכון העברתי בירושלים. אחרי שהתחתנתי גרנו שנתיים במעלה אדומים ואז עברנו לקיבוץ.

משהו על המשפחה
נשואה למוטי, בעבר חוקר ספרות עברית ופואטיקה קוגנטיבית, היום מורה לספרות בתיכון עין גדי. יש לנו 4 ילדים מדהימים: ליאור בת 31, נשואה ואמא לאייל בן 4.5. עוסקת בבלשנות, תרגום ועריכה ולומדת/חוקרת לימודי מגדר. רועי בן 27 שאוהב לטייל וחושב על לימודי קולנוע. שרון בת 26, התחתנה ממש שלשום, למדה קונדיטוריה בקורדון בלו ועושה דברים מדהימים! רוני, בת 21, עובדת בקיבוץ בעבודה מועדפת עם החבר, ומתכננת לימודי אילוף כלבים לשרות אנשים עם צרכים מיוחדים. יש לנו שני כלבים, אומנים לעתים כלבים נוספים והדלת פתוחה…

איפה היית ומה עשית?
בגדול, החלום שלי תמיד היה לעבוד עם חיות, להיות וטרינרית.. הגענו לקלי”ה הרבה בזכות החלום לעבוד ברפת. עבדתי ברפת כמעט שנתיים, ובתקופת ההריונות עברתי לחינוך.

ואיך זה קרה? רק בגלל ההריונות?
זה קרה כי ברפת העבודה פיזית ומאומצת. עברתי הפלה, וכשנכנסתי שוב להריון היה חשוב לשמור עליו אז הלכתי על משהו יותר בטוח. קשה לומר אם התחום דיבר אליי, אין ספק שהיה לי חשוב לשמור על ההיריון, ונהניתי מהעבודה עם הילדים. ליוויתי קבוצה מבית התינוקות ועד הגן, שלוש שנים שבהן עשינו חיים משוגעים יחד.
אחר כך ריכזתי את החינוך, ושם הצלחתי להביא לכמה שינויים. אצלנו, למשל, הייתה חופשת לידה של 6 שבועות, ואז צריך היה להכניס את התינוק לבית תינוקות ולחזור לעבודה. שיניתי את החופשה ל-3 חודשים, וזו באמת היתה הצלחה גדולה. שינוי נוסף היה שהכנסתי שכירים לחינוך במקום תורנות אימהות שממש לא רצו ולעתים מ מ ש לא התאימו. זו כבר ממש היתה הריגת הפרה הכי קדושה!
בשלב מסוים, מתוך כורח יותר מכל דבר אחר, יצאתי ללימודי סיעוד.

מה זאת אומרת מתוך כורח? מי הכריח?
באותה תקופה דיברו על פינוי, כולל אותנו, וחששתי שללא מקצוע “סטנדרטי”, על משכורת של מורה לספרות לא נוכל לפרנס את ילדינו כיאות, אז הלכתי על מקצוע שתמיד אפשר לעבוד בו ולהרוויח. ניהלתי את המרפאה בקיבוץ ולימדתי בבית ספר לסיעוד. התמחיתי באתיקה רפואית וחוק, הצטרפתי ללשכת האתיקה של האחים ואחיות והייתי מתאמת מחקר של מחקר בינלאומי עם הצבא האמריקאי.

יכולה להרחיב קצת על זה?
מתאמת מחקר היא האחראית לניהול המחקר על פי הסטנדרטים הבינלאומיים הגבוהים מבחינת חוק ואתיקה. היא זו שדואגת למצוא את המועמדים, אחראית לגיוס שלהם, לשמירה על הזכויות שלהם, על התנהלות תקינה, הביורוקרטיה והקשר עם מרכזים אחרים.
המחקר שלנו עסק בטיפול בפצעי טראומה בגפיים בעזרת מכונה שמייצרת גלי קול. הצבא האמריקאי השתמש במכונה כזו על חיילים פצועים וראה תוצאות טובות, אבל החיילים שהגיעו לטיפול הגיעו רק לאחר 3 ימים (טיסות מעירק או אפגניסטן עם עצירות לייצוב בפרנקפורט) והיו מאוד פצועים. האמריקאים רצו אוכלוסיות מגוונות יותר, אוכלוסייה אזרחית עם פציעות, ופנו להדסה שהינה מרכז טראומה. במסגרת התפקיד טסתי לארה”ב, למדתי להפעיל את המכונה, לקחת בדיקות, עברנו על הפרוטוקולים וכו’. בארץ ביצענו את המחקר בהפסקות בשל בעיות בצד האמריקאי, אבל הטיפול אכן עובד כמו קסם ומקווה שייכנס לפרוטוקולי טיפול בהקדם.

ואז נבחרת למנהלת קהילה, מה שפעם קראו מזכיר הקיבוץ. רצית? הצעת את עצמך?
אכן, מה שפעם קראו מזכיר קיבוץ. אם רציתי – ממש לא. לא אוהבת פוליטיקה, בטח לא ברמה מקומית. קרוב מדי הביתה, יותר מדי מידע על הצדדים הלא יפים של אנשים קרובים. אבל עברנו כמה קדנציות של מזכירים שלא היו חברי קיבוץ שלנו שלדעתי גרמו נזק, והיה לי חשוב שיהיה מישהו מתוך החברים. וכשאף אחד לא קם – קמתי. היו לי הישגים מרשימים, הרגשתי שאני משנה, אבל שוב, המחיר היה גבוה. אחר כך הייתי שותפה בהקמת מיזם של חיבור אחים ואחיות פלסטינים וישראלים. מיזם מאוד מורכב, מאוד מאתגר אבל מאוד מספק. כבר ארגנו 3 כנסים שנתיים בינלאומיים שצומחים בקצב מדהים! בנובמבר השנה נקיים כנס מקומי ראשון של הקבוצה בירושלים.
זה התחיל משני מקומות: פנו אלי לרכז קורס הכנה למבחן הרישוי הממשלתי לאחים ואחיות ערבים ממזרח העיר. במשך שנים, מעט מאוד אחים מהמגזר הזה הצליחו לעבור את מבחני הרישוי. יש בעיה קשה של איוש משרות בקופ”ח וטיפות חלב במזרח העיר, כי לא ניתן לאייש אותם ללא רישיון. אירגנתי קורס כזה ויותר מ 50% מהניגשים עברו. זה נתן בוסט אדיר לרמת הסיעוד במזרח העיר, היה הצלחה מסחררת, כתבו על זה בעיתונות ומאז היו קורסים נוספים. מתוך חברויות שנוצרו ושיחות שהיו עלו צרכים גדולים של אחים ואחיות בעדכון ידע, בהכרת פרוטוקולים לטיפול, חוסר באפיקי לימודי המשך, בידוד מקצועי כי כמעט לא מגיעים לכנסים וכו’.
במקביל, חברה טובה שלי שהיא אחראית טראומה בהדסה, נתקלת כבר שנים בתופעה שכאשר מקבלת מטופל מהשטחים, קשה מאד לקבל מידע על הרקע וכאשר משחררת חזרה – מאבדת כל קשר כך שאין המשכיות בטיפול. יחד הגענו למסקנה שצריך ליצור קבוצת תמיכה ושיתוף פעולה. התהליך ממש מורכב. קיבלנו תמיכה ממרכז פרס לשלום, נפגשנו שם מספר פעמים כאשר שותפנו הערבים הגיעו פחות ופחות.. הסתבר שאסור להם להיות שותפים לנורמליזציה והמילה שלום היא מוקצית. אז חיפשנו אלטרנטיבות, כי הצמא והצורך היו גדולים, והחברויות הלכו ונבנו. מצאנו, לאחר מאמץ, ספונסורית אמריקאית, אחות מהמובילות היום, שנתנה את התמיכה שלה וכך יכולנו להיפגש באופן אינטימי בארץ. אם רצינו מפגשים ממש אז היינו צריכים לעשות זאת בירדן. אנחנו נוסעים פעם בשנה לירדן לכנס בינלאומי שמאפשר לנו להיפגש. הקבוצה הבסיסית נפגשת אחת לחודשיים בערך בירשלים. מפגשים בהם כותבים יחד אבסטרקטים, מכינים מצגות, כותבים מאמרים, עושים סיורים הדדיים ומקדמים את הקשרים והצרכים. לפני כשנה עזבתי את העבודה (לסוגיה) ואני עסוקה בדברים שאני אוהבת או מאמינה בהם. בעיקר בפסיפס בשביל הכיף, מכינה אחים ואחיות ערבים למבחן הרישוי הממשלתי, מרכזת פרויקט הכנה של הקהילה לגיל השלישי וכד’.

מה כתוב על כרטיס הביקור הדמיוני שלך (בלי צניעות בבקשה)?
אחותי הכינה לי פעם כרטיס כמתנה ליום הולדת: “גילי בנארי סוכנת הברקות מקוריות בלבד.” אהבתי מאד 🙂

ואם היה לך כרטיס באתר שידוכים?
בחיים, אבל בחיים לא רוצה אתר שידוכים. זו לא ביקורת – פשוט לא אני. אבל בגדול: מאד אוהבת לטייל בעולם, חייבת חיות, הממממ, note to self- צריכה להשקיע זמן ולשוב על זה…

מה השפיע על הטעם שלך?
קודם כל נוחיות. אם לא נוח לי אני לא אלבש. מעבר לזה – די אקלקטי.

הכי אוהבת ללבוש?
אם אני מוצאת משהו מיוחד, יפה ונוח אני לא אוריד אותו..

עם מי את הולכת לקנות בגדים?
עם מי שרוצה, אבל לרוב לבד. לא מרוצה מהמשקל שלי (מאוד) אז מעדיפה לבד.

אוגרת או מוסרת?
אוהבת לאגור, אבל מאוד אוהבת למסור. זה בא בגלים, כך שגם וגם.

פריט הכי יקר בארון
אין לי מושג. אם אני אוהבת, פחות איכפת לי.

אם היית יכולה לשנות דבר אחד בעולם?
וואו, אפשר ברמה אישית, מקומית? מה שהייתי רוצה באמת זה שכל ילד יהיה אהוב ומטופל אופטימלית. כל ילד, באשר הוא. ואז אולי זה גם יביא ל…יותר אנושיות, יותר אהבה ותקווה, ימגר את הרעב והמלחמות מהעולם…הלואי.

מישהו להיפגש איתו?
נראה לי שאת סבתא שלי..

מה את מאחלת לבתך?
לכל ילדיי אני מאחלת חיים מאושרים עם סיפוק ואתגרים ומשפחה תומכת מבוססת על זוגיות מאוהבת ומכבדת.

מילה על כסף
נחמד שיש מספיק כדי להגשים את המטרות בחיים, אבל לא משהו להשתעבד לו.

בקשה/ אמירה/ משהו ל co.co
מאוד גאה בשותפות הזו