על לוסי אלקיויטי, שותפה 188, אמרה לי צפרא שהיא “יקרה לליבה של דליה”. בינתיים הספקתי רק לשתות איתה קפה בטלפון, אבל אני בהחלט מתכוונת לממש, וגם אתן יכולות (כל הפרטים בפנים)

את הראיון עם לוסי עשיתי בטלפון. אני עם קפה בצד אחד, היא עם תה קמומיל בצד השני. היות שצפרא והדד ליין נשפו בעורפי, לא היתה לנו ברירה אלא לקפץ ישר פנימה, לתוך שלד השיחה שאתן כבר מכירות. השאלה הראשונה נשמעה לי פתאום פולשנית מדי – ככה, בלי שום משחק מקדים לשאול מישהי בת כמה היא? אלא שלוסי ענתה בכזו קלות, שמאותו הרגע לא רק שהשיחה זרמה, אלא שהצטערתי שהיא מסתיימת.

מגלה בת כמה?

בטח, למה לא? אני מאוד גאה בזה. 56 אם אני לא טועה (ואז היא חישבה לרגע, בקול רם וגילתה שצדקה). יש איזושהו פער בין מה שאת מרגישה ובין מה שהלוח אומר.

לגמרי. בת כמה את מרגישה?

איפשהו בסביבות ה 40. במשך הרבה שנים הרגשתי 35, אבל עכשיו כבר 40.

מאיפה?

אני ילידת אורוגוואי. עליתי לארץ בגיל 14. היתה אווירה לא טובה באורוגווי, הפיכה צבאית, הרבה מתח, והוריי פשוט הרימו אותנו והטיסו אותנו ארצה.

מי זה אותנו?

אנחנו ארבעה. יש לי שתי אחיות גדולות יותר (אחת מנצחת, שנייה פסלת) ואח צעיר יותר. הגענו לרמת גן ושם גדלתי ונשארתי עד שהתחתנתי.

קשיי קליטה?

הגענו במרץ, ובתחילת השנה שלחו אותי ל”בליך”. אולפן לא היינו צריכות כי ידענו עברית מחוץ לארץ, אבל עדיין, על אף האושר הגדול כציונית להיות כאן בארץ, היה לי נורא קשה. הרגשתי זרה. אחרי שבועיים, חברה מהשכונה באה לבקר אותי, ראתה שאני מדוכדכת והיות שהיא ידעה שאני מאוד אוהבת לצייר הציעה שאנסה לעבור ל”תלמה ילין”. וככה, שבועיים אחרי תחילת שנת הלימודים, הלכתי כמו גיבורה לצבי תדמור היקר ואמרתי לו שאני רוצה ללמוד אצלו. הוא שלף דפים, עיפרון ופוחלץ, אמר לי לצייר, ואחרי שסיימתי אמר לי להירשם.  אני חבה לו הרבה.

ארבע השנים בתלמה ילין היו טובות?

מעולות. נהדרות. ממש ממש כייף. היות שלא היתה לנו אזרחות, כי אבא שלי החליט שעדיף שנהייה תושבי קבע, לא הלכתי לצבא ובאופן טבעי עם סיום הלימודים הלכתי למדרשה. למדתי ארבע שנים, ובשנה האחרונה, כשהייתי בת 22, התחתנתי.

ממש כלה תינוקת

היה לי חבר כבר מגיל 16, אנחנו יחד מאז, וזה היה טבעי. סיימתי ללמוד, כבר יכולתי להיות מורה בישראל, הכל נראה היה מסודר.

ספרי משהו על המשפחה

גם שלמה בא ממשפחה אמנותית. אבא שלו ואחיו היו מגדולי ומייסדי המוזיקה העיראקית בעת החדשה. בשנה האחרונה של המדרשה ילדתי את הבן הגדול, אחרי שנתיים את הבן השני ואחרי שבע שנים את הבת. הגדול חלה כשהיה בן 3 ואחרי 10 שנים נפטר.

עשר שנים קשות

נכון. עשר שנים שלא עבדתי ולא יצרתי. אחריהן, וזה לקח שבע או שמונה שנים, זה היה כמו לצאת מכלא. לגלות את העולם מחדש. חזרתי ליצירה דרך איור, ובאיזשהו שלב הרגשתי חזקה ובטוחה מספיק. בשנת 2000 הייתי כבר בתוך העניין האמנותי  ובשנת 2008 הצגתי תערוכת יחיד ראשונה. 

איזה סוג של אמנות את עושה?

העבודות שלי מופשטות ומאוד מונוכרומטיות. בעיקר שחור לבן. בכולן יש קונוטציה שאפשר להתחבר אליה. אנשים אומרים לי ‘אבל זה ציפור’, ‘אבל זה עכביש’. רואים דברים. בהתחלה יש לי איזשהו דימוי, גם אם אמורפי. ברגע שאני שמה אותו על הבד אני מתחילה לחפש מהו, מיהו, מה הוא עושה, מה ההיסטוריה שלו, איפה הוא גר, אני בונה לו חיים. ובכל זאת, הכל נשאר באזור המופשט. בסופו של דבר זה כתמים וקווים.

בזמן האחרון התחלתי לבנות מריונטות. הן שטוחות, כאלה שכשמושכים חוט הן מרימות ידיים ורגליים, והיות שהן באות מעולם הדימויים שלי אז הן לא בדיוק שלמות או מושלמות, ולא סגורות על שום דבר. אני קוראת לזה “ציורים נעים”.

בהמשך להן, ובהמשך לציורים שעשיתי של יצורים מכונפים, התחלתי לבנות מניפות. זה מין משחק מעגלי שהתחיל במריונטות ובתנועה שלהן, שאב מהיצורים המכונפים, והגיע אל המניפות שהן סוג של כנף. התחלתי ממניפות שקניתי בשוק, חקרתי, למדתי, פירקתי, ותוך כדי התהליך הן יצאו מהפורמט הרגיל שלהן, מהמידות הסטנדרטיות שלהן, והיום יש לי אוסף די גדול של מניפות ביזאריות ששומרות על הכלל של המניפה: הן עושות רוח. במקביל, ישנו גם העניין של אוויר וחמצן. זו גם הסיבה שאני עובדת בדיו ובמים ולא בצבעי שמן. 

מסוקרנות? במסגרת “אוהבים אמנות” בתל –אביב, יהיה גם הסטודיו של לוסי פתוח! 29-30 במאי, 10:00- 18:00, קיבוץ גלויות 45, סטודיו 211

מה כתוב על כרטיס הביקור הדמיוני שלך (בלי צניעות בבקשה)?

לעת עתה אני כאן.

ואם היה לך כרטיס באתר שידוכים?

Take it or leave it. זה מה יש.

מה השפיע על הטעם שלך?

נוחות. אין לי כל כך סבלנות להתגנדר.

מאז ומתמיד?

זה הולך ופוחת… אני מנסה להוריד מה שמיותר. להרגיש טוב. להרגיש נוח. לזרום. לא להכביד על עצמי.

הכי אוהבת ללבוש?

דליה לא תאהב את זה, אבל אני מאוד אוהבת טייצים וטוניקות ארוכות, ואם מכנסיים אז מבד גמיש. בעצם גם בחולצות יש לי בעיה עם בדים לא גמישים. אני מחפשת שיהיה לי נעים. רך וזורם. לא אלך עם מחוך.

עם מי את הולכת לקנות בגדים?

לבד. מקסימום עם שלמה (בן זוגה)

אוגרת או מוסרת?

גם וגם. אני חושבת שאני יותר אוגרת. כשאני מתחברת לבגד שאני אוהבת אותו קשה לי להיפטר, גם אם הוא עשה את שלו, אבל אני מוסרת לא מעט.

פריט הכי יקר בארון

אולי טוניקה של דיזיגואל.

אם היית יכולה לשנות דבר אחד בעולם?

הייתי מסדרת משכורת מינימום לכולם. משהו שיאזן קצת את הפערים הכלכליים. שלאנשים יהיה טוב יותר כלכלית. העולם הפך כל כך חמדני וקפיטליסטי שצריך לעשות משהו בכיוון.

מישהו להפגש איתו?

הנזיר מהסרט הקוריאני “אביב, קיץ, סתיו חורף”, אם כי בגדול אני לא מאמינה במפגשים שאין בהם הדדיות.

מה את מאחלת לבתך?

כמו בשיר של גלי עטרי: “קחי מה שתרצי, מי יסרב לך”

מילה על כסף

זה מאוד שימושי. לאמא שלי במטבח היה שלט כזה שאמר שכסף לא מביא אושר, אבל מאוד מרגיע את העצבים… אפשר להגיע לשקט נפשי בדרכים רבות אבל  המשפט שאומר “אם אין לחם אין תורה” נכון מבחינתי, וכשעסוקים כל הזמן בפרנסה אי אפשר להתפנות לנפש. כסף הוא לא מטרה, אבל הוא אמצעי.

מילה ל co.co

הן מדהימות. הן עושות עבודה נהדרת בכיוון שיהיה לנו טוב, נוח וכייפי, ואת רואה שהן חושבות על נשים נורמליות. הן בעדנו!