על אף שנראה היה שהיא מפטפטת בקלילות, ענת דיציאן, שותפה 591, לא התמסרה בקלות. בכל מייל השילה עוד קליפה של אינפורמציה, עד שבסופה של התכתבות גרמה לי לגרגר כמעט בקול רם. בימים אלה היא מציגה במוזא תערוכת יחיד – “מסביב לביל”ו 5”. כדאי!

מגלה בת כמה?
בוודאי. נולדתי בחמישי לחמישי חמישים וחמש ביום חמישי בשעה חמש. 5.5.55
אני בת 61 ואמא שלי תמיד אמרה לנו לומר את הגיל הנכון. אם אומר שאני צעירה יותר, יאמרו “לגילה, היא נראית ככה ככה”

מאיפה?
במקור מתל אביב, יותר מ 30 שנה ברמת השרון, ופעמיי בחזרה לתל אביב

למה בעצם? מהתשובה לשאלה הבאה אני מבינה שלא מדובר בתסמונת “הקן המתרוקן”
נכון. שנינו נולדנו וגדלנו בתל אביב, ואחרי הרבה שנים ברמת השרון, שאהבנו לחיות בה, פשוט רוצים לחזור לתל אביב. בשבילנו זה לחזור הביתה, להליכה ברגל לכל מקום. אני פשוט מתגעגעת להיות שוב בעיר תוססת ושוקקת חיים.

משהו על המשפחה
נשואה לאיש שלי. לא ילדתי ילדים אבל יש לי 6 נכדים

איפה היית ומה עשית?
במקצועי פסיכולוגית בהתמחות של מחקר. התמחיתי במחקר התפתחותי בדגש על גיל ההתבגרות. הרבה שנים עסקתי בפסיכולוגיה של מצבי לחץ, וריכזתי מספר תחומי מחקר.
בשנים האחרונות הגעתי לשלב היצירה. זה התחיל מהצילום, לפני ארבע שנים בערך. נסעתי למדריד, בחורף, לכמה ימים עם חברה, ולקחתי מצלמת כיס קטנה של הנכד שלי. בשביל הכייף. אחרי הכל, כל חיי אני ליד גברים שמצלמים. בילדותי – אבא שלי ובבגרותי – האיש שלי. כשחזרתי, שלחתי שתי תמונות לחברה ש”יירתה אותי” לכיוון הצילום. “למה את מחכה?” שאלה, “עופי ל’נשים מצלמות’. יש להן קורס שנקרא ‘אמנות הצילום מהלב’. בדיוק מי שאת” וכך עשיתי.
התחלתי מההתבוננות פנימה והחוצה, והדיאלוג ביניהם. את הצד הטכני פיתחתי  מאוחר יותר, לבדי ובעזרת האיש שלי. במקביל, אני משתתפת בכיתות אמן עם צלמים-אמנים וממשיכה להמציא לעצמי פרוייקטים שמעניין אותי לחקור אותם. בצילום ובכתיבה. אחד מהם יצא בעוד כמה חודשים כספרון שמשלב טקסטים עם תמונות.
מכיוון שאני עושה פרוייקטים שמשלבים טקסט עם תמונה, חשבתי שנכון לשפר גם את כישורי הכתיבה שלי, וכך הגעתי לכתיבה של סיפורים קצרים, גם ללא קשר לצילום. אני משתתפת בסדנת כתיבה עם סופרת שאת סגנונה אני אוהבת, שושי בריינר. אני משתדלת להמשיך ולצמוח בשני התחומים.
לסיכום : אני מצלמת וכותבת, ובמיוחד משלבת את שניהם. למרות שאיני עוסקת היום בדרך ישירה בפסיכולוגיה, אין ספק שהדרך בה היא מהווה חלק ממי שאני בא לביטוי בדרכי בצילום, כמו גם בכתיבה שלי.

ביום שישי ה- 5.8 נפתחת במוזיאון ארץ ישראל תערוכת יחיד ראשונה שלי: תערוכת צילומים שנקראת “מסביב לביל”ו 5” . נולדתי וגדלתי בתל-אביב, והיום, אחרי יותר משלושה עשורים ולפני שאני חוזרת לחיות בה, אני שבה למסלולי ההליכה שלי ברחובות ובשדרה של ילדותי ושל נעורי. במהלך כשנה חזרתי לפגוש את העיר משעות הבוקר המוקדמות, כשהיא מתנערת בהדרגה דרך התנועה הנמרצת והצפופה של העשייה היום-יומית, ועד התכנסותה לשקט בשיפולי היום. התבוננתי בבתים, בעצים, באנשים. התבוננתי בדיאלוג בין הקבוע למשתנה. שוטטתי בין זכרונות לתמונות, והצילומים בתערוכה הם תוצר המפגש המחודש הזה.

מה כתוב על כרטיס הביקור הדמיוני שלך (בלי צניעות בבקשה)?
על כרטיס הביקור האמיתי כתוב ‘צילום אמנותי’. על הכרטיס הדמיוני (מקווה שהעתידי) יירשם ‘צלמת וסופרת’

ואם היה לך כרטיס באתר שידוכים?
כל מיני דברים : אוהבת את החיים ואוהבת אנשים, חיונית, נבונה , מתולתלת ושובבה.

מה השפיע על הטעם שלך?
לא יודעת להגיד. אני חושבת שבעיקר אמא שלי

הכי אוהבת ללבוש?
ג’ינס וחולצה לבנה, אפילו שאין לי מספיק חולצות לבנות J

עם מי את הולכת לקנות בגדים?
לבד הכי כיף לי

אוגרת או מוסרת?
גם וגם. ממריצה את עצמי למסור יותר

פריט הכי יקר בארון
הפריטים היקרים בארון שלי הם אלה שנושאים זכרונות. למשל חצאית סקוטית שהביאה לי אחותי לפני כ -45 שנה מאנגליה, צעיף שהבאתי מתנה לסבתי כשנסעתי עם משלחת נוער לאירופה.

אם היית יכולה לשנות דבר אחד בעולם?
שאנשים ירצו יותר טוב עבור אחרים

מישהו להיפגש איתו?
איאן מקיואן הוא הסופר שאיתו הייתי רוצה להפגש. גם אם איני אוהבת באותה מידה את כל ספריו, אני אוהבת את הסגנון שלו מצד אחד ואת הגיוון בדרך הכתיבה מצד שני.

מה את מאחלת לבתך?
אין לי בת, אבל אם היתה לי הייתי מאחלת לה לחיות באהבה ובחברות אמת

מילה על כסף
אמצעי שמאפשר הרבה דברים. טוב שקיים, לא צריך יותר מדי.

בקשה/  אמירה/ משהו ל co.co
אני שמחה שאתן ואנחנו קיימות. לפעמים הייתי רוצה שיהיו יותר דברים שמתאימים לי.

הנה קישור לתיאור התערוכה באתר של המוזיאון
(התערוכה עצמה כוללת צילומים בלבד, אבל יש גם ספר שמלווה אותה, המשלב את כל צילומי התערוכה ונוספים, בלוויית טקסטים, וניתן להזמינו)