והפעם: תמר אגמון, שותפה 130, “דולה של מילים”

המייל מצפרא כלל שתי שורות: “עוד שותפה מקסימה לראיון – תמר אגמון” (בשורה השלישית לא שכחה, כהרגלה, לברך בשבתשלום. כך אנחנו: אחרי פרסום ניוזלטר אחד מתכוננות לזה שבא אחריו).

תמר אגמון? חיפוש זריז העלה שתיים. אחת רופאת שיניים, השנייה “דולה שיולדת כתיבה”. מי את? שאלתי את תמר במייל המקדים. “אני הכתיבה יולדת” ענתה, וידעה לחבר בינינו גם דרך נשים לגופן – עמותה ששתינו משוכנעות שכל אשה צריכה להכיר (ולקרוא את הספר!) – ושהסתבר ששתינו הצענו במקביל להעניק לה את התרומה השנתית של Co.Co . גוף, כתיבה והיריון. כבר כשצלצלתי ידעתי שתמצא חן בעיניי. לא ידעתי עד כמה.

מגלה בת כמה?

אני בת 36, כך שעוד לא נתקלתי בבעיה מול השאלה הזו…

מאיפה?

מקריית טבעון. שם גדלתי באותו הבית כל חיי. היום אנחנו באים לסבא וסבתא, אבל טבעון כבר מאוד שונה מזו שהייתה כשהייתי ילדה. כיום בתל אביב.

לאן עזבת את הבית?

נסעתי לטיול אחרי צבא, כמו כולם. טיילתי עם חברה באוסטרליה וניו זילנד ואחר כך עברתי לניו יורק, שם נשארתי לעבוד קצת.

ניו זילנד לא הייתה היעד המקובל באותה תקופה. למה בחרת דווקא בה?

היא הייתה החלום שלי, מה שהחזיק אותי שפויה במהלך השירות הצבאי, וכשהגעתי אליה הבנתי שצדקתי. זה אחד המקומות התמימים והחביבים עלי אדמות. נופים שלא ייאמנו, הכל מאוד נקי, גם ב-mind של האנשים. הכל מאוד תמים. אנשים עסוקים עם הכבשים שלהם… מברכים לשלום, עוזרים זה לזה. התרבות המאורית ריתקה אותי.

ואז ניו יורק?

כן. ניו יורק היא אהבת נעורים שלי, ביקרתי בה עם אמא שלי בגיל חמש עשרה, ילדת כפר, והתאהבתי קשות. עוד אשוב אליה. בשנת 2000 עבדתי שם כמה חודשים, שוטטתי ברחובותיה גשריה ומנהרותיה, התגעגעתי, נרשמתי ללימודי אנתרופולוגיה בירושלים, שבתי ארצה, עליתי להר הצופים וביום הראשון ללימודים פגשתי את בעלי.

באתי לבקר חברת ילדות מטבעון במעונות רזניק. ידיד שלה מהצבא, שבדיוק התחיל ללמוד בבצלאל, קפץ אליה לדקה. כך נפגשנו עינינו… באותו זמן הייתי בקשר עם מישהו, הוא היה בקשר עם מישהי. עשינו הרבה צעדים על הגשר שבין בניין פרנק סינטרה לבצלאל, קמפוס הר הצופים. הרבה צעדים, ארבע עשרה שנים ושלושה ילדים אנחנו ביחד.

אז ספרי משהו על המשפחה.

בהריון של הבכור החלטנו לעזוב את ירושלים, עיר קשה, ולבנות את ביתנו במושב ציפורי, ליד נצרת. חיינו שם שבע שנים בבית עץ מיוחד ויפה, שבנינו עם הרבה חשיבה אקולוגית וחלומות (ומשכנתא מופרכת). שניים מילדינו נולדו בבית הזה, ולכל אחד נטוע עץ בחצר. לפני שלוש שנים הבשיל מהלך שרצינו זמן רב ועברנו לתל אביב. כיום אנחנו חיים בדירה קטנה בשכונת מעוז אביב, שזה שילוב יחסית רך בעיר הגדולה לאנשי כפר כמותנו.

כפיר כץ, בעלי, הוא אדם מאוד מוכשר, בעלים של סטודיו מצליח לעיצוב גרפי. יש לנו בן-בת-בן. יצא ככה ששלושתם ילדים מאוד חכמים, יפים וטובי לב, שזה הסתברותית מין קטע… הגדול בן עשר וחצי, האמצעית תכף בת שמונה והקטן בן שש השבוע. אתמול נפלה לו שן.

פיית השיניים בסביבה?

העלנו אותה לכוננות, כי זה היה לפנות בוקר. זו השן הראשונה שלו והתרגשתי. הוא התינוק שלי.

במייל הראשון אמרת שאת “דולה של מילים”.

תמיד הייתי אשה של מילים ותמיד כתבתי. למדתי לקרוא ולכתוב בגיל ארבע, מאז לא הפסקתי. זה כלי הישרדותי בשבילי.

דרך לימודי האנתרופולוגיה, ודווקא שם, נחשפתי ללימודי גוף ומגדר. היחס לגוף כתחום של ידע. היו לי מורות כמו ד”ר ציפי עברי, שלימדה אנתרופולגיה של הלידה, ופרופ’ תמר אלאור שהיא מורה לחיים עבורי.

תוך כדי התואר הראשון הייתי בהיריון ראשון, והיה לי ברור שאני רוצה לידה טבעית. לא ראיתי שום קשר ביני ובין מזרקים ומכשירים. ההיריון הזה היה השיעור הראשון שלי בחיים בלקיחת אחריות על גופי. ילדתי אותו בבית חולים בני ציון בחיפה, בלידה ללא משככי כאבים. מצחיק שאז הייתי צריכה להילחם עליה. את שני האחרים כבר ילדתי בבית.

במהלך ההיריון של בתי עשיתי קורס דולות ב”דבש מסלע”, שמשלב לימודי דולות ולימודי ימימה. הייתי אקטיביסטית למען זכויות היולדת, פעלתי במסגרת “נשים קוראות ללדת” דאז, אפרופו “נשים לגופן” עזרתי בעריכת הפרק על ההיריון בספר, עבדתי בתור דולה, ואחרי תקופה הבנתי שיש לי שני כלים שהם שלי והתחלתי לחבר בין כתיבה ללידה. הבנתי שהיריון הוא חוויה רגשית הרבה מעבר לסוגיות הפיזיות, הייתי רואה אצל נשים שליוויתי בקשות לתמיכה רגשית מאוד פשוטה. דרך העבודה עם הריוניות ויולדות התמסדו סדנאות של כתיבה יולדת, כלים שאספתי והעברתי לנשים אחרות בתהליך של כמה מפגשי כתיבה ועוגיות.

והיום?

היום כמעט ולא עובדת בזה, אם כי אשמח לחזור לזה. אני חיה עם מצב נפשי לא פשוט ועברתי אובדן כושר עבודה. היו שנים שזה היה מספיק מודחק, עד דיכאון קל, מה שאפשר לי להגיע להישגים. אחרי הלידות היו תקופות של דיכאון מז’ורי, הבנתי שאינני יכולה להמשיך לטפל באחרות, היה תהליך שהייתי צריכה לעבור עם עצמי, והיום אני מוגדרת כלא עובדת.

עכשיו אני “רק” אמא בבית לשלושה ילדים, מסיימת תואר שני בספרות, ולפני כשנה לקחתי לידיים את הריפוי הכלכלי של המשפחה שלנו. היינו במצב בעייתי מאוד והכרזתי על חסכון דרסטי ותשלום מסיבי של חובות. לשמחתי זה מצליח לי. מסתבר שזו עבודה שאני טובה בה. גם הילדים שותפים למודעות החדשה. כיום אנחנו במצב שבו עוד מעט נוכל לשלם על ההווה ולהשקיע בעתיד שלנו, ולא רק להחזיר חובות עבר ולחיות בפחד.

מה כתוב על כרטיס הביקור הדמיוני שלך (בלי צניעות בבקשה)?

מחייכת במקומות הלא נכונים.

ואם היה לך כרטיס באתר שידוכים?

“oh lord, please don’t let me be misunderstood”

מה השפיע על הטעם שלך?

שנות השישים. תמיד הרגשתי שנולדתי בעשור הלא נכון. היו תקופות שלא משנה מה לבשתי, כולל בחתונה שלנו, נראיתי כמו ילדת פרחים. אולי זה נובע מעצלות מסוימת בטיפוח השיער, איפור וסירוב לסבול נעלי עקב.

הכי אוהבת ללבוש?

שמלות עם כיסים וחולצות עם כפתורים וצווארון. שמלה עם כיסים וכפתורים תכבוש אותי תמיד.

אוגרת או מוסרת?

מוסרת. פעמיים בשנה. בגדים של כולם.

פריט הכי יקר בארון.

יש לי בארון חצאית יפהפיה של קום איל פו שהשווי שלה 1,000 שקל. לפני כמה שנים, במסגרת תחרות סיפורים שהן יזמו, זכיתי ב-2,000 שקל לקניות בקום איל פו, מה שהספיק לשלושה פריטים.

אם היית יכולה לשנות דבר אחד בעולם?

קצת יותר חמלה.

מישהו להיפגש איתו?

אנאיס נין. וגם את לאונרד כהן בצעירותו (סיקסטיז אמרנו?).

מה את מאחלת לבתך?

השמיעיני את קולך.

מילה על כסף.

כסף זה דבר נהדר, ואנחנו מפחדות להודות בזה או לחיות על פי האמונה הזו. אני חושבת שהפחד מהתמודדות עם כסף ועמידה מולו קשור מאוד ליכולת שלנו לעמוד מול הגברים שלנו. מולם ואיתם.

מילה ל-co.co.

אני מאוד אוהבת אותן. אוהבת להיות חלק מזה. הכתבות של צפרא עשו אצלי הרבה מאוד שינוי ולמידה בתחום הכלכלי. הבכתי אותה כשאמרתי לה שהרבה בזכותה הצלחתי להשתקם כלכלית. בתור שכנה, נעים לי לפעמים סתם כך לעלות לקומה השנייה ולהתרפק בנועם המקום, ללטף את הקולקציות ולשוחח. והבגדים – מאוד מדויקים.