קיים איזה אפקט פבלובי היסטורי בין חגים לבין צבע לבן. ולכל אחת יש את הפטנטים שלה לשמירה על הלבן שלה הכי לבן שיש. הפטנט של יעל רוזנולד יניב – תלבשו שחור. הולך טוב גם עם הקציצות ברסק של סבתא מינה וגם מגיע עם אלגנטיות ופרסטיז’ה ארוכת שנים בילט-אין.

אריקה והארי פוסעים על החוף בסרט “באהבה אין חוקים”, משוחחים בנחת. מידי פעם היא מתכופפת בהיסח הדעת ואוספת איזו אבן חלקה לבנה נוספת לאוסף שלה.
הארי: “למה את אוספת רק את הלבנות?”
אריקה: “אני לא אוספת רק את הלבנות.”
הארי: “אה, אז אם כך את באמת מטורפת.”
אריקה: “אני אוספת רק את הלבנות? (מסתכלת באבן הלבנה המונחת בכף ידה) אוי, אלוהים, מה זה אומר? אני שתלטנית, שמרנית, מה?”
הארי: “אז את מחמירה עם עצמך כמו שאת מחמירה עם אחרים. (מתכופף ואוסף אבן שחורה) הנה, משהו שיעזור לך לזכור אותי”

חג – אפקט פבלובי – העיתונים וחלונות הראווה עומדים להישטף בלבן.
תצאנה בנות ישראל להיות לראש ולא לזנב, לנגב דבש בתנועה סיבובית ולמצוא חמישים דרכים חדשות לריקון רימונים, וכל זה כשהן עוטות לבן חגיגי.
רק הקציצות המסורתיות ברסק של סבתא מינה חסרות כדי להשלים מניין לפרסומת אבקת הכביסה ההיא.

בכל עונה מכתירים יודעי דבר את הצבע X בתואר “השחור החדש“.
כי ככה זה עם צבע שחור – הוא שם את הסטנדרטים ליציבות, לאבן היסוד.

שחור הפך מצבע הרשע המוחלט לבחירה אופנתית מתריסה אי שם במאה ה-14.
מעמד הסוחרים הלך והתעשר, אבל בגלל שמעליו ניצבה עדיין אצולה סגורה ומסוגרה שלא הסכימה לקבל לשורותיה אדם שלא נולד לאבא ו/או לאמא הנכונים, כל הכסף הזה לא יכול היה לקדם אותם מעבר לתקרת הזכוכית.
אסטרטגיית התמודדות עם תקרות זכוכית 101 גורסת כי הדרך הטובה ביותר לפרוץ אותן, היא פשוט לעקוף.
משמע, אם מכורח היות מעמד הסוחרים מנוע מללבוש צבעי אצולה דוגמת אדום וכחול, הם פנו לדבר אותו כסף יכול לקנות – בגדים שחורים. תהליך צביעת בדים בצבע שחור היה מהיקרים שיש, והיה כרוך בכמויות עצומות של עפצי אלונים מיובשים. יקר-יקר, אבל זה לא אדום אז מותר!
וככל שעלה הביקוש לשחור עמוק יותר, כך הפכו צבעי הבדים לאומנים של ממש. כאלה שמיצירותיהם קשה היה אפילו למלכי ונסיכי התקופה להתעלם. שחור הפך לשחור החדש.

כאשר גבריאל קוקו שאנל הגישה לעולם את “השמלה השחורה הקטנה” ואת “הג’קט השחור הקטן” בתחילת העשור השני של המאה ה-20, היה עליה לנער גם כמה שכבות של שחור-בגדי-אבלות מהשחור הקוקטי שלה. רק שנים לאחר מכן הוא יהפוך לנכס צאן ברזל של ביטניקים, פנקיסטים, משוררים ואמנים; ולאבן היסוד של קולקציות פוסט-הירושימה של המעצבים היפניים בתחילת שנות ה-80.

“לשחור יש הכל“, אמרה שאנל “גם ללבן. יופיים הוא אבסולוטי. זו ההרמוניה המושלמת“.

אז אספנו פריטים שחורים אבסולוטית, והוספנו אחד לבן נוסף להרמוניה מושלמת:

בת משפחת אדאמס, וונסדיי, מסכמת עם הציטוט שיקצור הנהונים מכל חובבת שחור:
“אני אפסיק ללבוש שחור כשייצרו צבע כהה יותר”.
מסכימות? תפנו מקום בארון.