גם אם שנות התיכון של יעל רוזנולד יניב חלפו זה מכבר, חודש יוני, בו נערכים ברחבי הארץ נשפי סיום תיכון נוצצים כסרט נעורים, מזמן לו התמודדות חוזרת עם החוסר הזה, ומעלה שאלות קיומיות – “מי היה מזמין אותי? עם מי הייתי בוחרת להגיע? האם הייתי נכנסת בהילוך איטי לאולם תיכון “בן גוריון”? ולמה אין מוזיקה קצבית בעודי מודדת את תכולתה של חנות שמלות הנשף המקומית, כולל תלבושות הזויות במיוחד?”
דרושה: חוויה מתקנת.
אנדי: “אני לא יודעת. חלק ממני אומר, פשוט תלכי ותגמרי עם זה, וחלק אחר אומר שזו מסורת מטופשת ומה הטעם בכלל”.
איונה: “ובכן, את יודעת…את יכולה לומר שהחיים עצמם הם מסורת מטופשת. אל תנתחי את זה, פשוט לכי”.
כזה הוא הסרט “יפה בורוד”, מצד אחד מדבר על נון-קונפורמיזם ומצד שני עושה את זה באמצעות מולי רינגוולד, לבושה בורוד.
העולם שייך לצעירים
נשפי סיום השנה, בגרסתם האמריקאית עטוית שמלות הערב, הקרוסאז’ים וחליפות הטוקסידו, התחילו בכלל כנשפי סיום תואר אקדמי, בו צעדו הבוגרים הטריים בסך. שמו של הנשף נבע מתחילתו במצעד הזה, ה-promenade, שפשוט עבר קיצור-חיבה ל-prom (שנקרא לו בעברית “מיצי”?). ככה לאורך כל המאה ה-19, וארבעת העשורים הראשונים של המאה ה-20.
בין אם בעטיה של העדרות גברית בוגרת יותר במהלך מלחמת העולם השניה, ובין אם בגלל זרמים תרבותיים מרדניים אחרים, נשפי הסיום הופקעו מהסטודנטים לטובת התיכוניסטים שטופי ההורמונים. אחרי ההשתלטות על הקונספט, היה הצורך בחלל מתאים. אולמות התעמלות בית-ספריים זה נחמד, אבל המשקיענים העדיפו דווקא את הקאנטרי קלאב המקומי, או את אולם הנשפים של המלון. ברור היה לכולם שמדובר באירוע משמעותי כל כך, שראוי לחלל הולם, ובמטותא יואיל הנשיא קנדי לדחות את אירוע גיוס הכספים שקבע עם מלון הבוורלי הילטון (1963) כי באותו ערב קבענו גם לחגוג כאן את ה-Prom של החבר’ה מהתיכון. סדרי עדיפויות, מיסטר פרזידנט.
“חברה שלי לא הלכה. מידי פעם היא מוצפת באיזו תחושה נוראית, כאילו משהו חסר. היא בודקת את הארנק שלה, את המפתחות, היא סופרת את ילדיה, היא משתגעת. ואז היא מבינה…שום דבר לא חסר. היא החליטה שזו תופעת לוואי של אי-הליכה לנשף הסיום שלה”. <איונה, “יפה בורוד”>
חוויה מעצבת אישיות, לא פחות
אם בארץ עושים צבא, ביונייטד סטייטס עושים נשפי סיום. נדמה כי מדובר בחוויה מעצבת אישיות, שאין להחמיצה. על כן, כמות הסרטים המשלבים לפחות סצינת נשף סיום אחת לחלוטין לא מפתיעה.כי בהוליווד יודעים מתמטיקה. הם הבינו כי כאשר סוכמים שמלות ערב+נעורים שמצטלמים היטב+הורמונים ודרמטיות ומחלקים באירוע שנמשך כשעתיים, פתח סוגריים – שדוחס לתוכו את כל מה שקרה בארבע שנות התיכון כולן – סגור סוגריים, התוצאה המתקבלת שווה מיליונים.
אז חשבנו לפרק את הקלישאות ההוליוודיות ועל הדרך להעניק חוויית Prom אופנתית מקומית בכל גיל –
הקלישאה: המהפך. החנונית של השכבה תהפוך במחי מברשת איפור ושמלה הדוקה למסובבת ראשים סדרתית. בעיקר את ראשו של מלך השכבה, שאמנם בחר להגיע לנשף עם בת זוגו הבלונדינית הקלישאתית, אבל ברגע שהחנונית במיל’ תיכנס הכל מתבטל למען עתידם המשותף.
מדגם מייצג: “יש לה את זה“
השמלה: מראה אופנתי נקי וקלאסי, כי אין לך ראש להסחות דעת ארוכות שובל. את מעדיפה בכלל איזה ספר טוב במקום.
הקלישאה: המהפך 2. שמרי על “האני האמיתי” שלך. כשכולן סביבך עטויות פאייטים ושמלות קצפת תפוחות בצבעי פסטל, את תוכלי להגיע בשמלה בצבע שונה, או באחת כזו שתפרת לבד, או בכלל בחצאית וחולצה! (לאמיצות בלבד)
מדגם מייצג: “יפה בורוד“, “ילדות רעות”
השמלה: בצבע שמצהיר במקומך “אני עושה את זה בדרכי”.
הקלישאה: ילדה-טובה-ילד-רע. אתם באים מעולמות שונים. את חביבת המורים חדורת האג’נדה, הוא בחור לא מובן ומיוסר שמעשן ומרכיב משקפי שמש כל הזמן. ובכל זאת, אי אפשר להתכחש למשיכה המגנטית ביניכם, ואת כבר תחזירי אותו למוטב.
מדגם מייצג: “10 דברים שאני שונאת אצלך”, “גריז“
השמלה: בצבעים רכים, שיתאימו למחשבות הרומנטיות הנאצלות שיש לך על העולם.
הקלישאה: כולם-רוקדים-עכשיו. השקענו כל כך הרבה בסידור הבלונים, הקרוסאז’ים הכעורים, הדיאלוגים המביכים עם ההורים טרום-היציאה, עכשיו רוקדים. כולם ביחד! כי אין כמו התארגנות ספונטנית של ריקוד המוני מתואם היטב.
מדגם מייצג: “פוטלוס“, “יש לה את זה”
השמלה: תמו ארבע שנות הגדרה עצמית דרך מעמד חברתי. שמח כאן!
לא לשכוח להכין טיארה ומפל נצנצים מהתקרה לרגע הזה שתוכרזי כמלכת הנשף.
איזה כיף של פוסט, יעל
מדדתי (שמלה), רקדתי (עם החתיך של השכבה) והכל בזכותך
🙂
ברוהכ השבה השווה
העיקר שבילית היטב! 🙂
יעל, אהבתי את בחירת השמלות, אהבתי את בחירת הסרטים (את יפה בוורוד ראיתי המון פעמים בגיל המתאים)
מצרפת עוד סרט קאלטי לסרטי הפרום : אמריקן פאי….
כל גיל הוא גיל מתאים לסרטי נעורים בכלל, וליפה בורוד בפרט 🙂
מושלם! הכתיבה, הרפרנסים. אוי, כמה נחת 🙂
אוי כמה תודה 🙂
יעל את יודעת שהחלום שלי היה מאז ומעולם ללכת לנשף כזה של סיום תיכון.
כמה סרטים אמריקאים ראיתי בחיי עם הסצנה הזאת של נשף הסיום….ותמיד תמיד תמיד כמו שכתבת כאן זו סצנה שאוהבים לראות. הכי אוהבים.
בשנים האחרונות שזה הפך גם למנהג ישראלי אני מודה שזה היה מעין שעטנז כזה עבורי.
לא הסתדר לי בהוויה…
אבל כמו בסרטים, הבנתי שהורמונים שמלה יפה ומלך ומלכת הכיתה עובדים כמובן בכל מקום ובכל מדינה.
נותר לי לחכות לנשף של הבן שלי עוד שנתיים…ולראות עם איזה שמלה תבוא בת הזוג שלו….:)
שמחה שחזרת, יופי של פוסט ושל שמלות ותמיד אוהבת לקרוא אותך 🙂
מתי כספי שורר על זה קודם, וזה לגמרי לגיטימי לקבל חווית נשף מיד-שניה כזו דרך הילדים. ילדותינו השניה, לא?
אין כמו חווית הפרשנות והניתוח שלך יעל. בכל פרטוטייפ שהבאת פה, הנהנתי וצחקתי. כמה אמת יש בהם וכמה חדת הבחנה את.
כשסיימתי את התיכון הכי חנוני בגבעתיים, היתתה לנו מין מסיבה מעופשת כזו. חודשיים חיפשנו, אני וחברותיי שמלה לאירוע ה”בומבסטי” הזה. אני חושבת שביקתי לפחות 10 פעמים בכל חנות ברחוב בוגרשוב. באיזשהו שלב כבר לא היה לי נעים שהמוכרות יראו אותי שוב. אז בסוף קניתי (ואני לעולם לא אשכח את הלוק), חצאית מעטפת שחורה קצרה וסתמית בעליל וחולצה צמודה בצבע זהב ומבד בלתי חוקי בעליל במחוזותינו הלבנטינים. מה אני אגיד לך, זוועה.
כמה טוב ששנות התשעים עברו להם..
כרינה, כבר אז היית נון-קונפורמיסטית. אצלי בראש, את הכי אנדי מ”יפה בורוד” עם טופ הזהב הזה.