שתינו העמדנו את העגלות של הילדים אחת ליד השנייה בכניסה לגן. אני, במצב צבירה שנע בין מיוזע לבין “התחככתי בבית שחי של מישהו זר ולא אהבתי את זה” והיא ברעננות שהזכירה לי פרסומת לתחבושות היגייניות. חייכנו זו לזו. קשרנו את הטף המתפתל לעגלה ואז, בטיפשותי התמידית ליצור סמול טוק, שאלתי אותה “אז מה אתם עושים בחום הזה?”. “לים” היא ענתה בנונשלנטיות “מפה ממשיכים ישר לחוף בוגרשוב”. עכשיו, אני מחבבת את האמא הזו. אני יודעת שיש לה עבודה מטורפת שטרם פענחתי לגמרי (משהו בין קונדיטורית טבעונית למנהלת חדר המיון באיכילוב) ושהיא מצליחה להתנהל בעולם בקלילות דקיקה וגבוהה שלעולם לא אצליח לחקות ממש. אבל לקפוץ לים? מיד אחרי הגן? פשוט ככה?  “כן, אורי לא ממש צריך בגד ים” היא מסבירה לי “הוא ממילא מסתובב ערום כל היום ולי תמיד יש בקיני בתיק. בקטנה לים. הנה ליה, רוצה אבטיח?”. תמותי.

אחרי חמש שנים בתל אביב, אני יכולה להגיד שהשארתי את ירושלים מאחורי. אני כבר לא מתרגשת שביום שלישי, בתשע בבוקר, בתי הקפה מלאים. לא אכפת לי שלכולם פה יש פסיכולוגית, מאמן אישי ומישהי מדהימה לביקראם יוגה, את חייבת לנסות. אפילו ללחות התרגלתי. כי באמת, מתרגלים להכל כשלא יוצאים מהמזגן. אבל הקלילות הזו של הים, לקפוץ ככה עם חברים בלי להתכונן חמש שעות מראש, לטגן שניצלים ולהסיר שערות במקומות שאלוהים לא התכוון אליהם (פרק כואב בביוגרפיה שלי. אקרא לה “על הסכין”), לא התגבשה אצלי לפעולה פרקטית. ים זה לא משהו שעושים דרך אגב בירושלים. זו משימה לאומית. זה דורש משאבים נפשיים וכלכליים בלתי נגמרים. והנה, הקונדיטורית-מנתחת הלב מהגן של התינוקת פשוט “קופצת לים” עם מגבת ואבטיח שאספה בפיצוציה למטה. “יהיה כיף” היא עוד אומרת לי “גם אמא של רונה ושל עילאי יגיעו”. תמותו.

תשמעו, זה לא שלא ניסיתי להיות ספונטנית. אחרי הכל, אני גרה שלוש דקות ברוטו מהים ובדיוק קניתי גלבייה שקופה ומופרכת שאפשר ללבוש אותה או לחוף או לחתונה של אוליגרכים בספינת קזינו. אפילו רתמתי את רגשי האשם של הבעל לעניין. “אנחנו נעזוב את תל אביב בקרוב” זמזמתי לו “ואז מה, נראה לך שיש ים בגבעתיים? במודיעין? בבאר יעקב? אנחנו רק נשב כל היום בדירת הקבלן הבורגנית שלנו ונתבכיין שלא הלכנו מספיק לים. יאללה, שים עליך כפכפים, קח את התינוקת וחמש דקות זזנו”. שעתיים וחצי אחרי, עם מזוודה בגודל בינוני ושמשייה שאבדה בדרך, נחתנו בחוף. “כיף פה” אמרתי לעצמנו “חול, מים, קונדומים משומשים. לא, תינוקת, לא! אל תצרי קשר עין עם הערסים. לא. בואי לפה מיד. לא, אל תאכלי חול. לא, אל תאכלי קונדומים. בואי למים. בואי, תסתירי לאמא את הקוצים ברגליים. קח אותה. לא קח אותה על הידיים, החול חם מדי. אני יודעת שאין צל. כי היינו צריכים לצאת בעשר, לא באחת וחצי. כן, אני אזיז קצת את המחצלת. אני יודעת שהייתם פה לפני. ברור, החוף של אבאשל’ך. הנה, הנה, זזנו. לא צריך לנהוג באלימות. כלבה. לא, איזו כלבה יפה. נחמד שאתם מביאים אותה לים. וואלה, אתם מראשון. פה משבע בבוקר? כן, פשוט אמרתם לעצמכם ‘הולכים היום לים’ וחמש דקות הייתם בחוץ. וואלה, כיף. זורמים, ספונטניים. לא, לא בא לי נרגילה. אני שומרת. אבל תיהנו כפרות. למה לא. חג שמח, נשמה, לך ולכל עם ישראל”. תמותו.

בסוף מי שהצילה אותי מעצמי היא כמובן התינוקת. הלבשנו לה בגד ים. סגרנו עליה עם גלגל+גגון+מצופים+כובע. מרחנו אותה בקרם הגנה עד שהיא סוף סוף נראתה כמו הצד האשכנזי במשפחה ושילחנו אותה אל היאור. כלומר אל השיט של היאור שמתרכז בשפך הביוב שנקרא חוף מציצים. בשלב מסוים, בגלל הצרחות, גם המציל בא לראות מה קורה. “זו פשוט הפעם הראשונה שלה בים” הסברתי “היא רק צריכה להתרגל. הנה, צדפים. וואו. דגים. וואו. מדוזה! מדוזה! שקית ניילון שנראית כמו מדוזה. וואו”. התינוקת לא התרגלה. עייפים, מותשים, לא ספונטניים בכלל ועם חול במקומות שהשעוונית לא הגיעה אליהם, דשדשנו הביתה. “אני לא מבינה” אמרתי לבעל “מילא אתה ואני. אבל התינוקת? היא נולדה באיכילוב! היא הולכת לסנטר ארבע פעמים בשבוע! איפה טעינו?”. הבעל הביט בי במבט עייף וציין “דבוקה לך שקית לתחת. אני מקווה שזו לא מדוזה”.

מתעקשת להיות ספונטנית ולקפוץ לים ישר מהעבודה? קבלי 5 עצות ממישהי שלא מומחית בעניין וגם לא הצליחה לעשות את זה בחיים:

1.       שימי לך תיק ים קבוע באוטו – כפכפים, מגבת, בגד ים. כל השאר ניתן לאלתר או לשאול מחברים לחוף.

2.       שניצלים לים זה כל כך ירושלמים בניינטיז. היום עוצרים אצל הירקן בדרך לחוף וקונים אננס ואבטיח. חתוכים מראש!

3.       יש לך קוצים ברגליים? הורידי משקפיים והופ! הבעיה נפתרה! עדיין מרגישה לא נוח? שכנעי את עצמך שזה סוג של הצהרה פמיניסטית וזה הגוף שלך (שבעצם את יודעת שממילא לאף אחד לא אכפת)

4.       ערסים הם חלק מהחוף, כל חוף ולצערנו קוצים ברגליים לא מרתיעים אותם. הם יוצרים קשר עין? ניגשים אלייך? התחילי לדבר בערבית במבטא משכנע. עובד כמו קסם. “ג’יבלי אל הוויה!”

5.       לאמיצות בלבד: לדפוק שחיית בוקר ולהגיע לעבודה עם שיער רטוב ממלח ים ושיזוף טרי. פזרי מדי פעם ליד הקולגות “הים היה מדהים הבוקר. כל כך שקט ונעים”. אם אף אחת לא מזמינה אותך לצהרים, קבלי זאת בהבנה.

מה לוקחים לאחר צהרים ספונטני בים?

שמלת ברייטון – שזורמת איתך מיום עבודה לים ובחזרה, תיק שאפשר לדחוף אליו הכל בלי לחשוש שיתרטב וכפכפי טרבייקה שחורים – שלא כדאי להשאיר בחוף ללא השגחה.