דמות-אב, מאהב ומתעלל, והכל בבת אחת. דמותו של דיוויד בואי כג’ארת מלך הגובלינים.

כולם מספידים, ונפרדים, וכמו בכל פעם שנכס צאן ברזל עובר מן העולם – גם כעת – כל אחד מחפש את ה”דיוויד שלו”. היכן הוא “ננגע בדיווידיות”.

אני לא עומדת להיות שונה.

מבין שפעת אלבומיו המרשימה, דיוויד בואי היה מעורב מוחלטות ביצירה של שלושה – “כריסטיאנה F”, “בודהה של הפרברים” ו”המבוך”.

“המבוך” הוא פנטזיית הרפתקאות קולנועית מבית היוצר של ג’ים הנסון, שיצאה לאקרנים בשנת 1986. הסרט נולד במוחם של ג’ים הנסון ובריאן פרוד במהלך נסיעה הביתה מהקרנת פרי שת”פ אחר ביניהם, הסרט “הקריסטל האפל”. במהלך הנסיעה הזו, צייר פרוד ציור ספונטני של תינוק מוקף בשדונים-גובלינים. השילוב בין התמונה עזת הרושם, לבין האגדה הימי-ביניימית כי גובלינים חוטפים תינוקות, הולידה נבט-סרט.

נבט הסרט הזה החל להצמיח שורשים בפגישה משולשת בין ג’ים הנסון, בריאן פרוד וסופר הילדים דניס לי. על זה האחרון הוטלה המשימה לכתוב נובלה בת 90 עמודים שתשמש בסיס לתסריט. נובלה זו, שמאוחר יותר תיזנח לאנחות, הוצגה בפני טרי ג’ונס (כן, כן ממש ההוא ממונטי פיית’ון) כדי שיגשים את יעודה. כאשר נזנחה, חזר בריאן פרוד אל בלוק הציור שלו, ואת הציורים שאהב – הפך טרי ג’ונס לגרסה הראשונית של סיפור-תסריט “המבוך”. או-אז הצטרפו לצוות כמה שמות גדולים נוספים, ביניהם ג’ורג’ לוקאס, אשר עיבדו את התסריט לכדי הגרסה הסופית המוכרת.

ואז הגיע דיוויד בואי.

בתסריט המקורי בכלל לא התכוון טרי ג’ונס לחשוף את ארמונו של מלך הגובלינים עד שגיבורת הסרט, שרה, מגיעה ללב ליבו של המבוך.

ג’ים הנסון, מאידך, החליט כי התפקיד הזה תפור על בואי, כך שבתסריט הוכנסו כל השינויים הנדרשים כדי שג’ארת, מלך הגובלינים ובן דמותו של בואי, יוכל לשיר ולרקוד (לעיני מצלמות) מתי שרק אפשר.

כשהתסריט הזה ממש נשלח לדיוויד בואי, הוא לא צחק. לפחות לא מספיק, לטעמו. הוא רצה קצת יותר הומור שם, להיות קצת יותר חביב, וככה בכלל לא בא לו לקחת חלק בפרויקט הזה.

“עשה שיהיה יותר מצחיק”, אמר ג’ים הנסון לטרי ג’ונס. וכך היה.

לפחות עשרים וחמישה תסריטים ושיופי-תסריטים נכתבו עבור הסרט “המבוך” בין השנים 1983-1985.

בטרם לוהק דיוויד בואי לתפקיד, בובה מבית היוצר של הנסון הייתה אמורה לגלם את מלך הגובלינים. כזו שתראה בדיוק כמו שאר הגובלינים (אולי עם איזה שדרוג מלתחתי כלשהו). אבל אז החליט הנסון כי הוא רוצה “לחשוב בגדול”, ולבחור מוזיקאי כריזמטי עטור תהילה. בין השמות שעלו הוזכרו שמותיהם של סטינג, פרינס, מייקל ג’קסון ומיק ג’אגר. דיוויד בואי נבחר פה אחד. הוא היה בעל שילוב הקול-מראה המתאים ביותר למלך הגובלינים. מרגע זה ניסה הנסון לשכנע את בואי לקבל עליו את התפקיד כבר במהלך 1983, עת בואי היה בעיצומו של מסע ההופעות שלו Serious Moonlight, מסע ההופעות הארוך והמוצלח ביותר של דיוויד בואי. לך תתפוס בן אדם תוך כדי. מסע השכנועים היה ארוך אף יותר, ורק בפברואר 1985 הסכים בואי באופן רשמי לקבל עליו את התפקיד. הידד!

בתסריט המקורי הייתה אמורה לעמוד אל מול ג’ארת הכריזמטי, גם נסיכה מארץ פנטסטית אחרת וגם נערה מאנגליה הויקטוריאנית. משיקולים מסחריים הוחלט “המממ…לא. נערה מתבגרת מאמריקה של ימינו”. הנסון סיפר כי רצה “להפוך את הרעיון של לקיחת אחראיות על חייך – אחד מהתובנות המגניבות ביותר בתור מתבגר – לרעיון מרכזי בסרט”.

לתפקיד הנערה המתבגרת האמריקאית הזו נבחנו שמות מוכרים רבים (טוב, אולי דאז מעט פחות מוכרים) – ג’יין קרקאוסקי, שרה ג’סיקה פרקר, מריסה טומיי, לורה דרן ועוד רבות. ג’ניפר קונלי היא-היא שנבחרה לתפקיד שרה וויליאמס. על הבחירה בה אמר ג’ים הנסון כי “היא נבחרה מכיוון שידעה לשחק על קו התפר העדין הזה של החשיכה-אור-ראשון-טרום-עלות-השחר המאפיין את המעבר בין הילדות לבגרות”.

הסרט צולם במהלך חמישה חודשים, ועבר עריכת פוסט-פרודוקשן מסובכת, בתחילה ע”י ג’ים הנסון עצמו ואחר כך ע”י ג’ורג’ לוקאס והנסון, עבודת צוות שהצריכה, עפ”י הנסון “פשרות בין עריכה חובבת-אקשן לבין עריכה חובבת דיאלוגים ליריים”, בהתאמה.

ואחרי פרומו כזה, וגווארדיית כוכבים שכזו, שוחרר לאקרנים ב-27 ביוני, 1986.

פלופ! כשלון קופתי רבתי, ביקורות מעורבות עד צוננות מהתקשורת (מלבד להופעתו של דיוויד בואי, אגב).

לא בכדי זה היה הסרט האחרון אותו ביים ג’ים הנסון. ארבע שנים לאחר מכן הוא נפטר. מקריות?

ואז, כשהסרט יצא בגרסתו הביתית, פתאום הפך לסרט-מופת, לנכס תרבותי. מה קרה?

הסרט הוא מעין שעטנז של כמה סגנונות, הוא מפגיש את “הקוסם מארץ עוץ”, עם ספר של מוריס סנדק (שני אלה, אגב, מופיעים בחדרה של שרה וויליאמס, הנערה המתבגרת הניצבת במרכז העלילה). הוא מאחד בין דיוויד בואי לחבורת בובות מגוונת ומטורפת. הסרט מגיש ערכים כעצמאות, חברות, אחראיות, באריזה נוצצת של צילומים מרהיבים, סט חלומי ושירים של בואי.

הסרט הזה הוא מופת למפגש גאונים –

ג’ים הנסון בנה סט של עולם פנטסטי שלם, המאוכלס ע”י שפע של פרטים ויצורים. הוא כלל בו טחב בעל עיניים שעוקבות אחריך לכל מקום שתלך, פיות מעופפות מתוקות-מראה וחדות-שיניים, תולעים וסלעים מדברים. כדי לרכך את כל המקאבריות הזו, הוא שיבץ בו הומור גיל-התבגרות משעשע, כולל ביצת הסרחון הנצחי בעלת רעשי הפלוצים (סליחה על הצרפתית שלי).

הסרט כמעט שלא עושה שימוש באפקטים ממוחשבים. אפילו משחק כדורי הקריסטל אותו משחק דיוויד בואי בסרט, בוצע למעשה ע”י קוסם בשם מייקל מוסצ’ן, שעמד מאחוריו ובלי לראות כלום מלבד הגב של בואי, ביצע את הפעלולים המבריקים.

דיוויד בואי הביא לתפקיד (ומכאן, לסרט כולו) אווירת גלאם-רוק נוטפת כריזמה וסקס-אפיל על-מגדרי. ובריאן פרוד, המעצב הקונספטואלי של הסרט, הלך עם זה הלאה, והעניק לג’ארת טייטס וחולצות מרובות בד ועמוקות מחשוף, לצד ג’קט עור, צווארונים מוגזמים ומעיל לבן ושעיר במיוחד. הוא אפילו שילב בסטיילינג הדמות מקל רכיבה שכדור קריסטל בראשו, כך שייראה כמו מיקרופון.

מיניותו הלא-מוגדרת של דיוויד בואי התאימה באופן מושלם לעובדה שמדובר היה בסרט מותאם לילדים ולאור העובדה שהכוכבת שלצידו, ג’ניפר קונלי, הייתה בת 16 בעת יציאת הסרט לאקרנים.

כמויות של מבקרים ומנתחי קולנוע קבעו כי דמותו של ג’ארת, מלך הגובלינים, כפי ששוחקה ע”י דיווי בואי היא שילוב של דמות-אב, מאהב ומתעלל, כולם בבת אחת.

ודאמיט, כשהוא שר שיהיה שם עבורך, כאשר העולם מתמוטט סביב, את פשוט מאמינה לו.

מה ללבוש בעודך מתרוצצת במבוך, בדרכך אל לבו של מלך הגובלינים? ההצעה שלנו, פשטות נקיה עם נטיה לחולמנות. ונעליים שטוחות, כדי שתספיקי עד השעה ה-13.