“אוכלוסיית פריז העצומה מתכנסת בכל יום, פעמיים-שלוש; היא נמצאת בבית הקפה; היא מרכלת בבית הקפה; היא יוצרת אינטריגות בבית הקפה; היא קושרת מזימות; היא חולמת, סובלת. מקווה בבית הקפה” כתב אדוארד קינג ב-1867.

פריז, אשר עד לשנת 1669 שמרה את כל קונספט הקפה לכל מיני ארחי-פרחי שחזרו ממסעות במקומות אקזוטיים (או לשגריר טורקיה בעיר, שהביא עימו אספקה עצומה “לשימוש עצמי”), אותה פריז בדיוק הפכה את בתי הקפה, מאתיים שנים לאחר מכן, לערש התרבות. אבל, כל דבר בעיתו.

חצר המלוכה הצרפתית, מכתיבת הטרנדים הרשמית של המאה ה-17, אימצה טיפין טיפין את המשקה שהגיש לה ברוב הדר אותו שגריר טורקי. מאידך, צרכני הקפה הקמצנים של חצר לואי ה-14, התחלפו עד מהרה בצרכנית קפה תובענית הרבה יותר – פילגשו של לואי ה-15. זו גרמה לכך שהמלך יגדיל את תקציב הקפה השנתי ל-15,000$ (מישהי אמרה “גלידת פיסטוק”?).

כפי הנראה, אחד מאנשי הצוות של אותו שגריר טורקי החליט לגזור את קופון ההצלחה גם בקרב הציבור הרחב, וב-1672 הציע את מרכולתו הריחנית ביריד המכירות של סן ז’רמן. עד מהרה למד הציבור לבקש לו “שחור קטן”. מסוחרר מהצלחת היריד, החליט אותו אדם, פסקל שמו, לפתוח את בית הקפה הפריזאי הראשון. הממ… הציבור עדיין העדיף יין. פסקל סגר את ברז הסמוברים ועבר ללונדון, צרכנית קפה מנוסה וידידותית יותר.

בתי הקפה שבכל זאת המשיכו להיפתח באותן השנים היו בעלי סגנון אוריינטלי, והקפה השחור והזול שהגישו משך בעיקר אוכלוסיית פועלים וזרים קשת יום. אף איש חברה פריזאי אופנתי שכיבד את עצמו לא הסכים להיראות בפומבי כשהוא לוגם את ה”זבלה הזה”. אבל כשסוחרים פריזאים החלו להקים בתי קפה מסוגננים ב”דירות אלגנטיות, בעלות קירות מרופדים בעבודות רקמה, תמונות, שולחנות שיש, אור נרות, בהן הם הגישו קפה, תה, שוקולד ומיני כיבודים אחרים”, או-אז האוכלוסיה הפריזאית נהרה בהמוניה.

בית הקפה הפריזאי “האמיתי” הראשון נפתח בשנת 1689, ע”י איטלקי. פרוקופיו קולטלי (או – לה פרוקופ, במבטא צרפתי) היה מוכר לימונדה, בעל רשיון מלכותי למכור תבלינים ומשקאות קרים מרעננים. הוא הרשה לעצמו להוסיף לרשימה גם קפה. פרוקופיו כיוון לפורשי חסות מבוססים יותר, ועל כן פתח את בית הקפה שלו אל מול התיאטרון החדש Comédie Française. ועם כזה לוקיישן נחשק, היה זה אך צפוי כי עד מהרה יאוכלס בית הקפה הזה בסלבריטאי התקופה – שחקני תיאטרון, כותבים מוזיקאים אופנתיים. במהלך יותר מ-200 שנות קיומו, אירח בית הקפה לה פרוקופ שועי עולם כוולטיר ובנג’מין פרנקלין; הוא היה עד לוויכוחים פוליטיים עזים על רקע המהפיכה הצרפתית, בהם לקחו חלק – בין היתר – גם מובילי המהפכה, רובספייר ודנטון; הקצין הזוטר נפוליאון בונפרטה שיחק משחק שח עגמומי על שולחנות השיש שלו, באחד מהם אף נאלץ להשאיר את כובעו כערבון לחוב.

קפה לה פרוקופ היווה סנונית מסוגננת ביותר לתהילת בתי הקפה בפריז.  בתקופת שלטונו של לואי ה-15 נמנו בפריז 600 בתי קפה, בשלהי המאה ה-18 – עלה מספרם ל-800, וב-1843 תועדו 3,000 בתי קפה.

במחצית השניה של המאה ה-19 החלו רוחות של שינוי לנשב בעוז בפריז, מרימות בדרכן ענני אבק של שיפוצים ומביאות איתן מודרניזם כולל לכל תחומי החיים. הברון אוסמן קיבל גושפנקא מנפוליאון השלישי לקדם שורת רפורמות תכנוניות בפריז. הרחבת הסמטאות הצרות לכדי שדרות מאווררות, שיפור מערכת הביוב, סלילת רחובות חדשים והקמת גשרים, הקמת מבני ציבור ופנאי, כל אלו השפיעו רבות על אורח החיים של מעמד הביניים הפריזאי. פתאום אפשר להסתובב ביתר קלות ברחובות, פתאום יש תרבות שפע נוכחת יותר, פתאום המסחר הקמעונאי משתנה (המלצה חמה על הספר “גן עדן לאשה” מאת אמיל זולא).
והופ, התעוררות המודעות העצמית. אנשים מתחילים לשאול את עצמם שאלות קיומיות. אמנים מתחילים לקרוא תיגר על כל מה שהתקיים קודם לכן ועל הממסד.

עד לאותה תקופה, אומנות הוגדרה ככזו באופן בלעדי בין כתלי בית הספר לאמנויות יפות (the École des Beaux Arts). הרצון העז בשינוי הוביל למאבקים קשים בין אמנים חוץ-ממסדיים לבין מורי האקדמיה. לו הייתה קיימת דאז הרשת החברתית המצויצת, Twitter, רוב הסיכויים שהדיאלוג המאד אמיתי הזה היה הופך לחליפת הציוצים העוקצניים הזו –

לא עוד!” החלו אמנים יושבי בתי קפה להגיד זה לזה בלהט. “אנו כאלה מודרניים ומודעים שאנחנו לא מוכנים לצייר יותר מוטיבים מיתולוגיים וימי ביניימים נשגבים בטכניקת ציור אחת, הו לא. אנחנו עומדים לצייר את הכאן ועכשיו של חיינו!”

בקצה פריז, באזור המונמרטר, פרחה התנועה הבוהמית, על שפעת כותביה וצייריה מאותגרי התקציב, ושם מצאו אמנים כמאנה, רנואר ודגה, ומאוחר יותר – פיקאסו, מונה, פיסארו ואחרים, פיסות של טבע וחומרים אנושיים שהיוו השראה ליצירתם החל מהמחצית השניה של המאה ה-19.
אל מול העוני והדלות בחדרי הסטודיו הקטנים, הציעו בתי הקפה שתיה ומזון במחירים נמוכים, לצד תאורה טובה יותר, חימום וחברה נעימה.

תרבות הקפה טיפחה את עולם הספרות והאמנות בצרפת. מונה, רנואר ופיסארו דנו באימפרסיוניזם בקפה גרבואה במונמרטר. סזאן, ואן גוך וטולוז-לוטראק נדדו לבית הקפה “אתונה החדשה”. בתחילת המאה ה-20, פיקאסו, מודליאני ונוספים נדדו בעקבות המשורר גיום אפולינר לאיזור מונפרנס.
בעליו של בית הקפה La Coupole הזמין לאחר פתיחתו ב-1920, את אמני הרובע לצייר על קירותיו והפך למרכזם של החיים האמנותיים עד לשינוי מהותו ב-1980. ז’אן פול סראטר וסימון דה בובואר הפכו את בתי הקפה “פלור” ו”דו מאגו” בשדרות סאן ז’רמן למוקדי הספרות הצרפתית.

הצרפתים תפסו את בתי הקפה שלהם כערש חדשנות. האחים לומייר, לדוגמה, הקרינו את סרט הראינוע הראשון שלהם במרתף של Café de Paris. הטלוויזיה ומכונת הפינבול הוצגו לראשונה בבתי קפה.

מודרניזם וקוץ בו – במאה ה-21 חלה ירידה במספרם של בתי הקפה הפריזאיים, ומ-45,000 בתי הקפה שתועדו בשלהי המאה ה-19, נותרו כעת 7,000. הקצב פשוט הפך מהיר מידיי.

ובכל זאת, בשם הרעיונות הטובים, בשם החדשנות וההשראה – מצאי לך בית קפה אחד כזה, עם נשמה “פריזאית”. הזמיני לעצמך קפה טוב, ועבדי קשה על הרהורייך והגיגייך. מלתחה הולמת תסייע לאותנטיות החוויה.