כשהעצמאים ובעלי העסקים הקטנים מתמוטטים כלכלית, כשהצעירים הפנימו שהחיים מחוץ לאינסטוש הרבה יותר מורכבים, כשכולם סוף סוף יוצאים לרחובות בתקווה לייצר תקווה ולהוריד חזרה את האמון והסולידריות מהבוידעם, כל אחד יכול לעשות משהו שיעזור.

לפני כשבוע בפגישת עבודה עם יבואנית עצמאית אחת, בעודנו סוגרות סופית את הזמנות הסתיו והחורף, הפטירה בחיוך עצוב “מי היה מאמין שדווקא בענף שלנו בסוף תהיה עבודה”.
ענף האופנה היה התחום הכי חבוט בתקשורת טרום קורונה, ומעצבים עצמאיים קרסו אחד אחרי השני בגלל התחרות עם מפלצות האופנה המהירה והזולה.
אבל מסתבר שלבגד חדש יש חיות אדירה שמצליחה גם בעת מצוקה שכזו, לרומם נפש ולמלא אותה באנרגיה חיובית. ולמרות שלל הבדיחות הסקסיסטיות והזלזול המתלווה לשופינג, טוב שכך הוא.

מעצב עצמאי אחד, עסק קטן אחד, לא יעלה ולא יוריד מבחינת המצב הכלכלי במשק.
נפילתו לא תעשה כותרות כמו פישמן, ואם יאיים להשבית את העסק הוא היחיד שידע מזה.
אבל עסק קטן אחד, שלא זכה למזרונים של הלוואות שיכסו על העדשה, החור הקטן ממנו זורמים הכספים מהעסק לכיסו של הגביר, עסק קטן כזה משתף פעולה עם המון עסקים קטנים אחרים,  עצמאים שקופים, שפרנסתם תלויה בקטנים האחרים, למשל בגרגר אפון עלום כמו CO.CO.

אז הנה שרשרת המזון החלקית שלנו:

אנחנו עובדות עם מספר יבואנים, כמו אותה יבואנית, שפרנסתה תלויה ביכולת שלנו לקנות ולמכור את המוצרים שלה במחיר שהצרכניות תהיינה נכונות לשלם. נכון, כנראה לא נגשים לה את חלום שנות השבעים של וילה-וולוו אבל היא וילדיה יוכלו לאכול בערב שבת.

תדמנית אחת שיכולה להרגיש קצת יותר בטחון תעסוקתי וכלכלי.

תופרת אחת שיכולה לדווש על אופניה בדרכה לעסוק במה שהיא אוהבת.

צלמת אחת מתוך אלפים? עשרות אלפים של צלמים? אחת שיכולה להמשיך לצלם ולפרנס את בנה התינוק.

מאפרת אחת שמשוועת לעבודה כי בוטלו הארועים והמסכה משאירה לנו לטפל בגבות בלבד (היא אלופת הגבות למי שמתעניינת).

אשת דיגיטל אחת שהאינסטגראם הוא ממלכתה, שחלמה להתברג למקצוע הכי מבוקש בדור ה Z – הנוודים הדיגיטלים שמרוויחים כסף מלהעלות את צילום קפה הבוקר שלהם במלון ממותג ומתוקצב היטב.

מתכנת עצמאי אחד שהמיזם שלו שכיוון לבלייני העיר צריך לחשב מסלול מחדש.

מנהל ייצור אחד.

מעצבת אחת מוכשרת שהתמזל מזלה להיות בין 7% המועסקים מבין אותם שסיימו תואר בעיצוב אופנה.

מנהל שיווק מדיה אחד שמתאמץ להכיר אותנו לעולם בתקציב חודשי שמקביל לתקציב היומי של יצרנית השמעטעס הידועה בארץ.

12 נשים שבזכות CO.CO פתחו עסק עצמאי במשהו שהן אוהבות, שמאפשר להן לגעת בשלל תחומים חדשים ומרתקים כמו שיווק, פיתוח עסקי, קשרי לקוחות ותחומים פחות נוצצים כמו ניהול חשבונות ותמחור. 

גם שיתופי הפעולה שהן יוזמות מניבות פרנסה לעסקים קטנים אחרים:
לזוג אחד שמייצר מסכות לאחר שהסטרטאפ שהקימו בתחום התיירות נדם.
למעצבת תיקים אחת שעלויות הייצור הגבוהות והכמויות הקטנות שלה לא מאפשרות לה לתחזק אתר מכירות או לעבוד עם חנויות בוטיק.
לתכשיטנית אחת שיצירותיה נפלאות אך לא יביאו לחם הביתה אם יקשטו את המגירות במקום את צוואריהן של הלקוחות.

רשימה חלקית כזו של 30-40 עובדים או ספקים יש לכל עסק קטן, כל עוד הוא מתקיים.
לעסק סגור קשה מאוד להעסיק עובדים, לצמוח, להתרחב ולפרנס משפחות נוספות.

אלא שמבחינת המדינה הטיפול והתמיכה בעסק קטן היא מאמץ גדול עבור המון נמלים חרוצות ומשעממות.
כל עוד המנגנון נשאר כפי שהוא, דרושות אותן תשומות כדי לתת הלוואה של מיליארד שקל או של מאה אלף. אבל אם יצילו מופעי הראווה של ממשלת הקורונה חברת ענק אחת או מסעדה מפורסמת אחת, בטוח שהארוע ההירואי יעשה כותרות במדיה ויהיה מי שידע לגזור על כך קופון.

התמיכה והטיפול בעסקים קטנים או עצמאיים לעומת זאת, היא ענין סיזיפי  למעשה כמעט פילוסופי, בבחינת עץ נופל ביער ואיש לא שומע. ואם איש לא ישמע על נפילתה של יעל-טעם-טוב-עיצובים או על קריסתו של איש הספר מיקי בר קיקי, אז את מי יעניין אותו עץ?

חדש בחנותלחנות

איך נוכל לעזור לך?

?Are you on the list

קבלי 10% הנחה ומשלוח חינם למימוש ברכישתך הבאה!

לאחר קבלת כתובת הדוא”ל שלך נשלח לך את הקופון. הטבה למשתמשות חדשות. המידע שלך ישאר חסוי ולא נשתף אותו עם צד שלישי.